ההזמנה הגיעה בדואר. היא צעקה אלי מאזור התיבה הגדולה והלבנה
בכניסה לבניין. מעטפה תכולה תקועה ברווח שבין הפינה של התיבה
ובין הקיר. לשם מגיעות כל המעטפות האבודות. הן מתקבצות שם לבד
כמו ילדים על יד סוכת המציל. הצבע הבוהק קורא עם מגפון לכל
דייר בבלוק להעיף מבט מדי פעם. אולי אחת מהמסכנות שייכות לו.
ובאמת, על אחת התנוסס "גיל לרנר", וכשאני אומר התנוסס אני
מתכוון לזה. במבט הראשון קלטתי שמדובר במשהו חגיגי. כאילו
מישהו אומר לי: "היי אתה, גיל לרנר, יש לנו חדשות טובות
בשבילך!" ואכן חדשות טובות, הזמנה לחתונה. אייל ושרית מתחתנים.
אייל? אייל לוי! וואו, אייל מתחתן. והוא הזמין אותי! יא
אללה, כמה זמן, שנים. בפעם האחרונה שראיתי את אייל הוא היה
נורא קטן. כאילו, גם אני הייתי קטן. שנינו היינו נורא קטנים.
משהו באזור כיתה ו'. אבל אז, כשעוד ראיתי אותו - ראיתי אותו כל
הזמן. היינו דבוקים אחד לתחת של השני עשרים וארבע שעות ביממה.
אתם יודעים, היינו אייל וגיל. כשאני חושב על זה, מזל שלא קראו
לו אשל, זה היה יכול להיות ממש מביך.
בהזמנה היה לו ראש נורא גדול יחסית לגוף, גם לשרית. היו להם
אוזניים ענקיות וגם אף ברוך-השם. תכל'ס, אני לא מבין את האופנה
הזו של הקריקטורות, למה לא לשים על ההזמנה לחתונה שלך תמונה
מחמיאה יותר? אבל האמת שלמרות ההגזמות זיהיתי אותו ישר. את
אייל אני לא אשכח לעולם. בעיקר בשל העובדה שלפחות בשלושה
אלבומים שלי מככבות תמונות דהויות שלי ושלו מחובקים, מלוכלכים
ובדרך כלל גם פצועים. אתם יודעים, תמונות מהגיל הזה שהכי כיף
בו. סך הכל הוא לא השתנה יותר מדי, הוא נראה די דומה
לקריקטורה, רק חסרה לו האצבע באף. תמיד הייתה לו אצבע באף.
בחצי מהתמונות שיש לי הוא אשכרה מגרד במוח, במעין חן שחולף עם
השנים והופך מסתם איכסה לממש פיכסה.
ואז, כמו בכל סיפור דומה, אייל עבר לחטיבת "אורט רחוקממני"
ונגמר הסיפור. הוא נשאר בן 12 והזמן חלף, או איך ששרים את זה.
בית ספר, צבא, קול שהשתנה, זקן שגדל ומלנתאלפים פנטזיות מיניות
אחר כך - הוא מתחתן. אחרי 14 שנה אני זוכה להצצה נוספת לחייו.
חבל שאין בתחילת חתונות תקציר כמו באופרות סבון. "בפרקים
הקודמים של אייל: אייל ושרית במשבר. אייל מפחד להתחייב וקונה
כרטיס להודו. שרית שוכבת עם האקס."

מזגתי לעצמי כוס וויסקי מהבקבוק שהבאתי מהדיוטי של סיני. אני
בדרך כלל לא שותה לבד. אבל וויסקי הולך מצויין עם נוסטלגיה,
ממש כמו יין לבן ודגים. או שזה אדום? הדלקתי סיגריה וחקרתי
מחדש את המסמך. אייל בן שושנה ורמי לוי. שושנה ורמי! אמא ואבא
של אייל. אני זוכר את הפעם ששברתי להם את הואזה בבית. הם נסעו
לאנשהו ואנחנו ארגנו מלחמת כריות בסלון. הואזה התמימה, שישבה
מפוהקת על מרכז המדף בסמוך לאנציקלופדיה, לא ידעה מה מצפה לה.
היא התפוצצה ללא פחות ממיליון חתיכות צבעוניות, לא משאירה כל
תקווה לעבודת שחזור. אייל, באקט הרואי של חברות, לקח את האשמה
עליו. לא ששושנה אכלה את זה, אבל זה היה מרגש. אמא של אייל,
היו לה אחלה עוגיות. מתוקות כאלה וקשות. היא לקחה קשה את
הואזה. כנראה שהיא הייתה טעונה רגשית, כי לפי מיטב זכרוני היא
הייתה די מגעילה.
ואיך מהחבר הכי-טוב שלי, הוא נהיה חבר הילדות שמתחתן... איך
מלרדוף חתולות הוא עבר לרדוף נשים? איך מלבנות מחנה על העץ הוא
החליט לבנות משפחה? מי זאת בכלל שרית? מה היא מתערבת? לקחה את
המושכות על החיים שלו. התיישבה על יד הנהג, במקום של החבר הכי
טוב. עכשיו אני, וכל מי שהחליף אותי בתפקיד לאורך השנים,
עוברים אחורה. פחות כיף מאחורה. לא יוצא לך הרבה לדבר עם הנהג.
רק ברמזורים: כשנולד הילד הראשון, השני, השלישי, בהלוויה של
אמא ושל אבא. טוב, אין לי זכות לדבר, אני גם ככה היסטוריה.

יו, איך פספסתי. כאילו חוץ מהויסקי ששפכתי על השולחן. פספסתי,
פספסתי, פספסתי את אייל ושרית. שרית בת כוכי וגדעון הרטמן
היקרה. מגיע לך לחיים. שלוק גדול לכבודך! לצערי לא הייתי עד
ולו לרגע אחד מסיפור האהבה המתוק שלכם. לא דיברתי איתו בטלפון
אז, כשהוא לא סיפר לי על הבחורה המתוקה שפגש בעבודה/ בטיול/
בפאב. לעזאזל, אולי אפילו בתיכון... לא שמעתי על איך שכבתם
בפעם הראשונה אצלו/ אצלך/ בהוסטל בריו-דה-ז'נרו, לא יצאתי
איתכם לדרינק, לא ארחתי אתכם אצלי בבית לקפה. לא התחרמנתם אצלי
על הספה בסלון, בזמן שאני מתבאס על כל המופי-שמופי הזה שלכם.
לא פגשתי אותו אף פעם לשיחת עידוד אחרי ריב או פרידה או משבר.
לא יצא לי לעודד אותו לצאת עם בנות אחרות, לזיין קצת. לא ראיתי
אותו חוזר אליך על ארבע ומבקש רחמים/ סליחה/ את ידך. נראה לי
שנרדמתי עם ההזמנה ביד.
כשקמתי, חודש אחר כך, הייתי לבוש במיטב בגדיי. לא משהו שלא
ראיתם עדיין. מכנס בד בז' וחולצה כחולה מכופתרת. נעליים ומעיל
שחורים. הכנסתי את המעטפה לכיס של המעיל, הכנסתי את המעיל ואת
עצמי לאוטו, הכנסתי את האוטו לחנייה ונכנסתי למנהרת הזמן.
המנהרה היתה בקיסריה על הים. מקום יפה עם שאריות מקיסריה ההיא,
ממזמן. אבל לא רק החומות היו ממזמן, גם האנשים. הייתי קצת גבוה
בשביל בן 12. גם קצת זקן, עייף וטיפש, אבל הסתובבתי שם בין
הפרצופים, שממש כמוני, חשבו "יו, הנה ההוא". הייתי גילי לרנר
מכיתה ד'3. הייתי גילי הבן של לרנר. הייתי "גיל עוף החוצה!".
הייתי גם סתם הפרצוף הזה מהשכונה. הלכתי והלכתי, הנהנתי
והנהנתי, עד שפתאום הייתי גילי החבר-הכי-טוב-שלי. פגשתי את
אייל, היה ממש מרגש. כאילו היה אמור להיות ממש מרגש. ז'תומרת,
באמת היה ממש מרגש, אבל... לא לגמרי, לא במאה אחוז. משהו היה
חסר. משהו כמו עשרים שנה. אמרתי שלום לגברת. היא באמת הייתה
מקסימה. מלאכית, ממש כמו שציירו אותה בהזמנה, רק בלי הכנפיים
וההילה. היה קצר ופיניתי מהר מקום לשאר המחבקים שנערמו בתור.
אבל בשניות המעטות האלו שחיבקתי אותו, אחרי כל ה"מה העניינים?"
וה"מה עושה?", בשניות הספורות האלו היינו שוב לרגע בני 12. לי
היה בוץ בנעליים, לו היה דם בברך, והתחבקנו חזק בלי סיבה. לא
יודע למה, אבל זה היה ממש חשוב.

27/6/05