אצבעותיה רצו על המקשים במהירות, היא לא טרחה לחפש את המספר
השמור בזיכרון, אף פעם לא. כל מספר שידע בעל פה - והיו מאות
כאלה, הייתה מקשיה אותם בעצמה, טענה שזה מרגיש לה יותר אמתי.
צליל החיוג נשמע, בדרך כלל היא הייתה עונה לה אחרי שני
צלצולים, כך שאחרי שלושה צלצולים אורית התחילה  לדאוג, אחרי
שניות נשמע המשיבון המעביר אותה לתא הקולי.
היא ניסתה לחייג שוב, ואחר כך ניסתה להתקשר גם לטלפון נייד,
למרות שידעה שהיא כמעט ולא משתמשת בו. אבל בשביל הסיכוי הקטן,
היא ניסתה, וגם שם נתקלה במענה הקר של המשיב האוטומטי.
זיעה קרה החלה לעלות בה, וצמרמורות חלפה בגבה, בלי לקלוט מה
היא עושה תוך אינסטינקט היא התלבשה, לקחה את הארנק והפלאפון
ויצאה אל הרחוב.
אוויר קר של אמצע דצמבר היכה בפניה, והעננים נשקו לשיערה
שהתבדר ברוח, ולחשו לה שתמהר, לפני שהם פותחים את הברזים,
ומטביעים אותה.
היא חלפה ליד תחנת האוטובוס, בתקווה שאולי בנס יגיע בדיוק קו
35 המוביל ישירות לביתה, אך אחרי שתי דקות היא איבדה את
הסבלנות ועקצוצים החלו לעלות מידיה ורגליה אל כל הגוף.
רגליה החלו לשאת אותה במהירות כמעט ולא אנושית שנהפכה לריצה
חסרת נשימה.
אחרי עשר דקות היא סיימה לגמוא את המרחק שביום רגיל היה לוקח
לה לפחות חצי שעה.
טרופת נשימה היא טיפסה אל הקומה השלישית, אל דלת מספר 10.
היא עצרה שנייה כדי להסדיר את נשימתה, ואחר כל נקשה על הדלת,
אחרי שגם הן לא נענו היא החלה לצלצל בפעמון ולדפוק בפראות על
הדלת, "סבתא, סבתא, זו אני - אורית. תפתחי לי בבקשה"!
הנשימה שלה שסוף סוך הסתדרה החלה לקרטע שוב, ודמעות נקוו
בעיניה.
אחרי דקות של מהלומות היא התיישבה באפיסת כוחות עם גבה אל הדלת
הנעולה וניסתה להרגיע את עצמה. אחרי דקות של בכי שקט  נזכרה
שלשכנה בקומת הקרקע יש מפתח לבית, והיא דילגה את המדרגות
במהירות עצומה.
היא ניסתה להרגיע את עצמה כשדפקה על הדלת, אחרי כמה דפיקות
פתחה לה השכנה, אישה מבוגרת שהכירה את אורית היטב מביקוריה
התכופים, אל מבטה היה תמה מאד כשראתה אותה.
"אה... שלום גב' מילר, אני... סבתא לא עונה לי, ו... אני יודעת
שיש לך מפתח לבית שלה, את יכולה לתת לי אותו? אני ממש דואגת
לה." העיניים החומות הגדולות, שהיו העתק של העיניים של סבתה,
התמלאו בדמעות.
גב' מילר הביטה בה במבט כאוב, ואורית לא הצליחה להבין למה,
ולמען האמת, היא לא ניסתה. היא רק רצתה שהשכנה החביבה תביא לה
את המפתח, ולרוץ אל הקומה השלישית.
"אולי תיכנסי לשתות משהו אוריתי? את נראית חיוורת..." אמרה
ודחפה את אורית פנימה.
בלית ברירה אורית נכנסה והתיישבה ליד השולחן, מבטה נעוץ אי שם
בחלל, לא מבין למה גברת מילר מתעקשת לארח אותה בזמן שהיא רואה
שהיא כל כך לחוצה.
אולי אם הייתה פחות לחוצה ודואגת הייתה שומעת את גברת מילר
מתקשרת להוריה, ומבקשת מאחד מהם לבוא לקחת אותה.
השעון שמולה המשיך לרוץ, ומשום מה גברת מילר התעקשה לכבד אותה
בעוגה שזה עתה יצאה מהתנור, ולשאול אותה שאלות על הלימודים ועל
חברותיה.
אחרי רבע שעה מורטת עצבים נשמעו דפיקות בדלת ולמרבה הפתעה אביה
ניצב בדלת, וכשהביטה בו, היה לו בעיניים את אותה ההבעה ששכנה
בפניה של גברת מילר.
"אבא? מה אתה עושה כאן?" שאלה בתדהמה.
"באתי לבקר את סבתא... היא לא עונה לי, ולא הייתי אצלה השבוע
ואני מתגעגעת אליה..." אמרה  במהירות, אך לאחר שנייה הדמעות
שעמדו בעיניה יצאו בשטף בלתי מוסבר.
אביה שקלט מה הולך להיות תפס אותה שנייה לפני שהתמוטטה, ואסף
אותה אל זרועותיו.
"די ילדה שלי..." הוא לחש וליטף את שיערה.
אורית לא הייתה בטוחה, אך היא הרגישה דמעה אחת שלו מטפטפת על
ראשה.
אם אורית הייתה פחות מטושטשת היא הייתה זוכרת שאביה הודה לגברת
מילר, ושהיא חוננת אותה במבט מרחם מהסוג ששנאה ביותר.
אחרי כמה זמן היא פשוט מצאה את עצמה נוסעת ברכב, אביה לידה -
שותק.
אחרי חמש דקות הם הגיעו לביתם, אך אביה לקח אותה אל הגינה
והושיב אותה אל הספסל, חיכה שתדבר.
"אוריתי..." הוא פתח אחרי שהיא לא נחשבה לפתוח את פיה, "רוצה
לספר לי מה עובר עלייך?"
שתיקה ענתה לו בדמעות עיניים כואבות, מלאות בשכבות של
געגועים.
אביה הצמיד אותה אליו וחיבק אותה, סופג את כל הרגשות שלא
הצליחה לבטא במילים.
"אבא... אני... סבתא אמרה לי שאבוא אליה ביום רביעי... אני
הבטחתי שאבוא, ועכשיו היא לא עונה לי..." אמרה בקול מקוטע שהפך
תוך שניות לבכי מחודש.
אביה ליטף את שיערה הארוך, ונתן לדמעותיה ללכלך את חולצתו.
"אני הבטחתי לה אבא... הבטחתי לה שאבוא..." הבכי רק התגבר,
"אני צריכה ללכת אליה..."
במשך דקות ארוכות אורית המשיכה לבכות על כתפו של אביה, מדי פעם
ממלמלת מילים על כך שהבטיחה, והיא מתגעגעת.
אם היה אפשר לראות מלאכים, הייתה אולי יכולה לראות את סבתה,
שירדה במיוחד בשבילה מן השמים, מביטה עליה בעיניה האוהבות,
ולוחשת לה שזה בסדר. זה בסדר ילדה, היא סולחת.
וכן, אם מתים יכולים להרגיש, אז גם היא מתגעגעת אליה.