תביאי לי, תנקי לי, תיקחי אותי, שוב פעם צ'יפס? נכון היא רצתה
משפחה. אבא, אמא, ילד, ילדה, כלב. ציפו  ממנה להמשיך את המסורת
המפוארת של משפחות לבית איקס, אז היא עשתה את זה. התחתנה עם
הגבר הראשון שאמר לה, לחש לה, עשה לה, גמר לה. עשתה קריירה
קטנה, שלא יחשבו שהיא סתם הוציאה תואר, בשביל שיגידו שיש לה.
אחר כך היא נכנסה להריון ועוד פעם.
היה מאד חשוב לה מה אומרים. זה החינוך שהיא קיבלה בבית. אבא
שלה לא הפסיק לבלבל לה את המוח בעניין הזה: "תמיד תצאי מאופרת,
מסודרת, חולצה בפנים מגוהצת. שהשכנים לא יראו אותך מוזנחת,
וישאלו את עצמם שאלות. זה חשוב שאף פעם לא ישאלו עלייך שאלות".
שנים היא הקפידה לצאת מהבית מאופרת, מסודרת, עם עקבים, חולצה
בפנים מגוהצת, רק בשביל שקית חלב וחמש לחמניות. עד שנמאס לה.
יכול להיות שלמוות של אבא שלה היה תפקיד בעניין הזה. המוות שלו
שיחרר אותה מהרבה דברים. העקבים למכולת היה אחד הדברים
הראשונים. "הכל בסדר? את חולה?". חיים מהמכולת היה הראשון
שהרגיש, שהיא הגיעה למכולת בלי מסקרה.  היא לעולם לא תשכח את
המבט שלו, מבט מלא  דאגה ורחמים. יש כאלה שאומרים שבעצם שם הכל
התחיל. יש לה ילדים נחמדים באמת נחמדים, חשוב לציין את העובדה
הזאת בשלב זה.  תלתלים, עיניים חומות, אף קטן, פה, בדיוק כמו
שצריך. גם הבעל היה בדיוק כמו שצריך. אבל היא בכל זאת ברחה
מכולם.
החיוך שלה היה הדבר הראשון שהסגיר אותה. קבוע. במרכז.
בהתחלה חשבו שאולי עשתה איזה ניתוח שלא הצליח, אולי הזריקה
משהו רעיל.  לא שאלו שאלות. אנשים מנומסים לא שואלים שאלות.
אנשים מנומסים שואלים אחד את השני אולי מישהו שמע משהו אבל לא
אותה. שלא תיעלב. גם בעלה לא שאל שום דבר. לא היו ביניהם יחסים
כאלה שמדברים על הכל, או מדברים בכלל. אלה היו בעיקר יחסים של
חילופי אינפורמציות: לקחתי, החזרתי, תקנה בדרך, הקפה מוכן,
מילים כאלה. ויש אפשרות שהוא בכלל לא שם לב. לא ראה את זה
קורה. יכול להיות שחשב שזה תמיד היה שם והוא לא ראה את זה
קודם. בסוף מישהו העז לשאול, למה היא מחייכת? היא אמרה שזה
קבוע, ככה  הפנים שלה.
זה היה קצת כמו בגדי המלך החדשים, כל מה שצריך היה ילד אחד
שיצעק שהמלך עירום, כדי שכולם יבינו שמשהו לא בסדר.  
היא לא ידעה שמשהו לא בסדר עד שלא אמרו לה, לא הייתה לא ברירה,
היא הייתה מוכרחה לעשות עם זה משהו עכשיו, כשכולם כבר שאלו
שאלות, הסתכלו עליה במבט מוזר. נתנו לה כדורים מיוחדים, זה
הדהים אותה שהם היו לבנים, היא ציפתה לוורודים או בצבע אחר
כלשהו, משהו מיוחד. לא עלה בדעתה שיתנו לה כדור בצבע אקמול.
עשו לה תרגילי הרפיה ללסת, וכשגם זה לא הצליח, היא הלכה
למומחים. בהתחלה לא ממש ידעה לאן לפנות? אף אוזן גרון? פה
ולסת? כירורג? נוירולוג? ניסתה את כולם. בהתחלה זה היה קשה אחר
כך התחילה ליהנות מתשומת הלב. אף פעם לא הסתכלו על הפנים שלה
בכל כך הרבה עניין, וקראו תוך כדי לסטג'רים צעירים שיביטו בה
גם הם. לראשונה בחייה, היא הייתה ממש מעניינת, ולא הייתה צריכה
אפילו לדבר. אחד המומחים האלה, רופא צעיר עם עניבה סגולה,
וסיגריה מפלסטיק, סיפר לה ששמע על ניתוח חדשני להסרת החיוך,
אבל יכול להיות שאצלה זה כבר אבוד. עבר המון זמן בלי טיפול,
והמצב אנוש.
בעלה בא לבקר בלי הילדים, סיפר לה שהכל בסדר,  שהם מתגעגעים
ועדין מתולתלים, הוא סיפר להם שאמא נסעה בענייני עבודה. היא
שתקה. בגלל החיוך. וגם בגלל שתהתה אם הילדים שאלו את עצמם
לאיזו עבודה הוא מתכוון, או שפשוט עזבו את זה ככה. ואולי הוא
בכלל סיפר להם משהו אחר אבל הוא לא רוצה להעציב אותה, והמציא
את הסיפור הזה.
הכל היה נפוח אחרי הניתוח. היא הייתה כחולה ושחורה,  מתחת
לתחבושות, ולא היה ברור אם הצליח או לא.. היא קיוותה, שעד
הביקור הבא שלו היא כבר תהיה בלי החיוך. בפעם האחרונה ניראה
ממש מבוהל. היא גם רצתה לראות את הילדים.
זה לקח כמעט שנה. האחות העירה אותה בבוקר עם מראה. היא התיישבה
על המיטה ובלי הרבה הכנות לקחה את המראה. ראתה את עצמה חיוורת,
כבר הרבה פחות נפוחה. האחות חייכה אליה, "עכשיו הרבה יותר טוב,
אה?".  
היא הייתה בלי חיוך.
אף אחד לא יודע מאז לאן היא נעלמה. גם לא בעלה.