על ההתחלה של הירידה הטלפון שלו צלצל. הוא זיהה את הצלצול של
אימא שלו ולאימא הוא תמיד עונה, אפילו שזו הירידה הכי טובה,
זאת שפעם יהב לא הצליח לקחת את הסיבוב שבסוף שלה, נכנס בסברס,
וימים אחרי זה עוד ישב בשיעורים והוציא קוצים מהפנים.
עכשיו הוא רוכב ראשון והירידה פתוחה לפניו, מפתה, אבל הוא
עוצר, מוציא את הטלפון מהכיס ומחליק אצבע על המסך. "מה, אימא?"
הוא רואה את עומר על האופניים חולף על פניו בטיל, ומחליט שהוא
כבר יחכה עד שעומר יגמור את הירידה כדי שהיא תהיה פנויה בשבילו
כמו קודם. הטלפון בין הכתף לאוזן בזמן שהוא פותח את הריצ'רץ'
לוודא שיש לו מפתח כמו שאימא מבקשת, כי היא לא תהיה בבית כשהוא
יחזור מהקרטה. הוא לא מצליח להחזיק, והטלפון נופל על הכביש,
אולי גם כי הוא נבהל מטנדר ענקי שבדיוק קפץ ברעש נוראי על
הבאמפר ממש סנטימטר ליד האוזן שלו. גיא מתכופף להרים את
הטלפון, מפחד שהכיסוי החדש נשרט, מנקה אותו עם היד. השיחה
נותקה. לא נורא. הוא מכניס את הטלפון לתיק ומסדר איזו רצועה
משתלשלת, שלא תיתקע לו בגלגל כשהוא יטוס בירידה שעומר כבר בטח
מזמן גמר. הוא מרים את הראש ורואה מרחוק שמכונית מעצבנת חוסמת
לו את סוף הירידה, עומדת בצורה משונה עם דלת פתוחה. הוא מסתכל
לראות מי זה ופתאום מבחין באופניים שכובים על הכביש. עומר
התרסק המפגר הזה, רק שלא שבר משהו שהוא לא יוכל להתחרות בשבוע
הבא. "עומר!" גיא השכיב את האופניים על המדרכה והלך אליו מהר,
אולי הוא צריך עזרה, למרות שאישה אחת שהוא לא מכיר עצרה לידו
והנה גם אבא של שלגי, וגם הטחון עם האלפא-רומיאו, האישה צועקת
בטלפון, מה קרה? גיא נעמד במקומו וצפה בהתרחשויות. הג'יפ של
אמנון הרב"ש עם הצ'קלקה הגיע גם. פתאום צווחה של אמבולנס
מאחוריו, גיא קופץ הצידה למדרכה. האמבולנס מסתיר אבל גיא לא
זז, עומד ומסתכל ולא יודע על מה.
"היי, ילד." אמנון הרב"ש הולך ישר לקראתו.
"מי, אני?"
"כן, בוא, אתה בסדר? שב שנייה."
"מה קרה לעומר?" הוא לא ישב.
"ראית מה קרה? נסעתם יחד?"
"אנחנו בדרך לקרטה."
"הוא היה ראשון? נסעת אחריו?"
"אני הייתי ראשון, ואז עצרתי והוא עקף אותי."
"עשיתם תחרות?"
"לא, מה פתאום," גיא נבהל "סתם נסענו".
האמבולנס יצא. הם ליוו אותו במבט, רק ביציאה מהרחוב הוא הפעיל
את הסירנה.
"קרה לעומר משהו? הוא על האמבולנס?"
"כן."
"איזה מסכן! זה רציני?"
"כנראה שכן, עוד לא יודעים. לוקחים אותו לבית חולים."
שניהם שתקו.
גיא הרים אל אמנון את ראשו "אני יכול ללכת עכשיו?"
"איך קוראים לך?"
"גיא".
"גיא, ראית מה קרה שם?"
"לא ראיתי כלום. עצרתי לדבר עם אימא שלי בטלפון."
"אימא שלך הצילה אותך. אתה הבן של דומב, נכון?"
גיא הנהן בשתיקה.
"אולי ראית רכב עובר פה בזמן שדיברת עם אימא?"
"לא עבר פה אף רכב."
"אוקיי בינתיים. בוא אני אקח אותך הביתה."
"לא צריך, אני עם האופניים. וגם יש לי אימון."
"אולי כדאי שתלך עכשיו הביתה ולא לאימון."
"אני אלך הביתה אחרי האימון. יש לי מפתח. עכשיו אני מאחר."

גיא הרגיש כבד באימון. הוא לא נשם טוב. עומר לא היה. המאמן לא
ידע כלום. הכל היה מוזר. ואז באמצע האימון דלת האולם נפתחה
והראש של אימא הציץ, מחפש אותו בין כל החליפות הלבנות. הוא
לרגע הסתכל בה לא מבין מה הוא רואה, משהו משובש בנוף אולם
הספורט, ואז רץ החוצה כמו ילד קטן לתוך החיבוק שלה, ולמרות
שהוא כבר בן שתיים-עשרה בכה כמו תינוק.
אימא ניגבה בידה את פניו כשהוא התאושש מעט. "אבא יבוא לקחת את
האופניים שלך בערב, בוא נלך הביתה, ילד שלי."
גיא שתק. הוא הלך עם אימא יד ביד, אף אחד לא רואה. בלבו הוא
הודה לה על שתיקתה. איך היא ידעה לבוא לקחת אותו? איך נודע לה
בכלל?
"דאגתי לך כשהתנתקה השיחה. לא ענית לי אחר כך כשהתקשרתי, ואז
קיבלתי טלפון מנוני שעדכנה אותי. מירה שלגי סיפרה לה. עומר
המסכן. אתה בטח דואג לו. ברגע שהוא יצא מטיפול נמרץ תוכל ללכת
לבקר אותו..." גיא קטע אותה בחדות "מה יש לארוחת ערב?"
"אתה רעב?"
הוא לא היה רעב. המחשבה על אוכל הפכה את בטנו. איך עומר שכב על
הכביש כמו חתול דרוס. בלי להרפות מידה של אמו הוא הקיא על
המדרכה.
בערב הגיע אליהם הביתה אמנון הרב"ש.
גיא מיהר לסגור על עצמו את דלת החדר.
הקולות היו עמומים.
"קשה לו לדבר כרגע".
"אני חייב לגבות ממנו עדות. זה עדיף, אחרת הוא יצטרך ללכת
לתחנת משטרה. אני כבר יודע את הרוב, רק חסר לי הרכב הפוגע. יש
לי יסוד להאמין שהבן שלך ראה אותו, למרות שבהתחלה הוא אמר שהוא
לא ראה כלום. לפעמים יש בלק אאוט, ורק אחר כך נזכרים".
גיא הגיע לסלון בגרירת רגליים, מבטו מושפל. הוא דיבר בשקט, עוד
לפני שאמנון פנה אליו. "טנדר של אבי הובלות, מספר 4251524".
"אתה בטוח?"
גיא הנהן.
"יש לו זיכרון מצוין למספרים, זה משחק כזה שהם משחקים עם
מספרים של מכוניות." הסבירה אימא.
"זה פלינדרום." גיא התעורר פתאום והרים מבט.
"מה זה פלינדרום?"
"מספרים או מילים שאפשר לקרוא אותם אותו דבר משני הכיוונים".

למחרת גיא הלך לבית הספר כרגיל. אבל שום דבר לא היה כרגיל. כל
השיעור כולם הסתכלו עליו, העבירו אליו פתקים שהוא לא פתח.
בעיקר הבנות. בהפסקה, כשכולם הקיפו אותו, הוא הלך למזכירות
ואמר שהוא לא מרגיש טוב. המזכירה הציעה לו להישאר, כי בשיעור
הבא נכנסת אליהם לכיתה היועצת לדבר על מה שקרה.
הוא לא נכנס לשיעור השלישי וחיכה בשער. אימא נראתה עליזה
במיוחד. היא פטפטה על רופא השיניים, ועל הסנדביץ' ואולי עוד
משהו על אבא, עד שהשתתקה גם היא.
הם נסעו בשתיקה כברת דרך קצרה.
"חמוד, עדיין לא יודעים שום דבר. כולם מתפללים שעומר יבריא
ויחזור להיות בדיוק אותו דבר."
"אני שמעתי מה אמרו. כל בית ספר מדבר על זה."
"אסור לנו להתייאש בגלל מה שאומרים. עוד כמה ימים נוכל לבקר
אותו בבית חולים. ההורים שלו מאד ישמחו לראות אותך, אתה יודע
כמה הם אוהבים אותך."
"כבר לא."
"למה לא? אתה כמו עוד ילד שלהם, אתה יודע את זה. מאז הגן אתה
ועומר צמודים."
"זה אני הייתי צריך להיות שם, לא הוא. אם לא היית מתקשרת אלי
הוא היה היום בבית ספר."
אמו דיברה בשקט לאחר מחשבה. "אף פעם אי אפשר לדעת מה היה קורה
אם משהו ברצף האירועים היה משתנה. יתכן שבכל זאת עומר היה
נפגע, גם אם הוא היה שני."
"הכל קרה בגלל שאת התקשרת."
"גיא, עומר נסע באותה מהירות שהוא היה נוסע בה גם אם היית
לפניו, והרכב הפוגע נסע במקום ובמהירות שלא קשורים אליך. רגע
התאונה לא קשור למה שאתה עשית או היית עושה."
"זה לא ככה, ואת יודעת את זה. אם לא הייתי עונה לטלפון אני
הייתי פוגע בטנדר ועומר לא. את שמחה כי את חושבת רק על עצמך.
אבל אני לא יכול להיות שמח כי עומר שוכב בבי"ח במקומי ובגללי.
וגם בגללך, ההורים של עומר עכשיו בוכים." דמעות הציפו את עיניו
פתאום.
"אתה לא אשם, ואני לא אשמה. זה צירוף מקרים נוראי, או גורל
אכזרי, זה לא משהו שיכולת למנוע, וגם אם היית מונע, לא היית
יודע."
גיא שתק. אמא דיברה ברכות. "בוא אני אספר לך סיפור על תאונה
שקרתה לחברה שלי, מיכל מעין גדי. היינו חברות מהצבא. יום אחד
היא שיחקה בכדור עם חברים על גג של בית של אחד מהם, והכדור עף
ונתקע על עץ. מיכל, שתמיד הייתה נועזת יותר מכולם, התנדבה
להביא את הכדור. היא ניסתה להגיע אליו מקצה הגג, מעדה ונפלה.
היא צנחה מגובה שלוש קומות על הגב, חצי מטר מבזנ"ט שהזדקר
מהאדמה. אתה יודע מה זה בזנ"ט?" אימא הסתכלה בגיא מהנהן במראה.
"בבית החולים אמרו לה שהיא לעולם לא תלך, ושהיא צריכה להסתפק
בנס שהשאיר אותה בחיים. אבל מיכל לא הסתפקה בכלום. כעבור שלושה
שבועות היא התחילה להזיז את אצבעות הרגליים. הרופאים לא
האמינו. אמרו שזה לא ייתכן. אבל כעבור עוד כמה שבועות היא
הצליחה לעמוד. כל יום היא השתפרה עוד קצת. אחרי כמה חודשי
אשפוז היא סוף סוף חזרה הביתה, עדיין בתהליכי שיקום, עם הוראה
שאסור לה לשבת בשום אופן. יום אחד חברה שלהם הייתה אמורה להגיע
מחו"ל. מיכל התעקשה להצטרף לאחיה לנסיעה לשדה התעופה, וכשמיכל
מתעקשת אי אפשר להזיז אותה בשום אופן. היא שכבה על המושב
האחורי כי אסור היה לה לשבת, והם יצאו לדרך. על כביש 90 לאורך
ים המלח נכנס בהם חזיתית ג'יפ של חיילי או"ם פינים שיכורים.
אחיה נפצע, ומיכל, שלא הייתה חגורה, נהרגה במקום בלי שום
אפשרות לעוד נסים שיקלקלו לאלוהים את התכניות. היא הייתה בת
עשרים ושלוש."
"למה את מספרת לי את זה?" גיא לחש בגרון חנוק.
"אני באמת לא יודעת למה," מלמלה אימא "אולי לא הייתי צריכה..."

"עומר לא ימות!" הקול של גיא נשבר והוא הסב את ראשו מאמו
לכיוון החלון.
הם נסעו בשתיקה כברת דרך.
אימא התחילה שוב לדבר, ולגיא לא היה כוח אפילו להגיד לה לשתוק.
הוא לא שמע כלום מהחפירות שלה.

וזהו. מאז הכל היה כרגיל. גיא הלך לקרטה, הלך לבית הספר, צחק
בהפסקות ודיבר על דברים רגילים. כשהילדים האחרים בהפסקה דיברו
על ביקורים בבית החולים הוא התרחק והתעסק במשהו. כשקראו לו הוא
לא שמע. אסף את התיק והלך לשיעור הבא.
הילה ישבה לצדו לאותו שולחן בכיתה. באמצע השיעור היא התחילה
ללחשש. "קבענו ללכת לבקר את עומר. אני ודנה הולכות עם סגל
ויופה ביום שני. אתה בא?"
"ששש, אני רוצה להקשיב. יש מבחן בשיעור הבא."
"אתה יכול להצטרף גם לעמית ואיתי ביום רביעי."
"אני באימונים. תהיי בשקט."
אחרי השיעור הוא ביקש מהמחנכת שתעביר אותו מקום. המורים לא עשו
לו בעיות לאחרונה.
הוא התחיל לשים לב בהפסקות שמדי פעם כל הילדים משתתקים כשהוא
מתקרב, ולוקח רגע לשיחה להידלק מחדש, וזה היה בסדר גמור
מבחינתו. בסדר גמור. גם ככה הוא לא אוהב התקהלויות. כל הילדים
החשים האלה מקבוצת הכדורסל והבנות שהולכות למשחקים שלהם
וצועקות כמו מפגרות. הוא הלך לכיתה עוד לפני שנשמע הצלצול. הוא
לא אוהב למהר, ולא אוהב לאחר. הוא התכופף להוציא את הספרים
מהתא שלו, והבחין שהתג על התא שלידו עם השם של עומר נפל על
הרצפה. בתנועה מהירה החזיר את התג למקומו, סגר את התא שלו
והתרומם. הוא היה מרים גם לאיתי או לסגל ואפילו לקמינסקי אם
היה נופל להם התג, סתם, שיהיה מסודר.
כעבור כמה שבועות העבירו את הילה לשולחן השלישי ליד החלון, כי
היא היחידה שהסכימה לשבת במקום של עומר, וגיא ביקש לעבור מקום
לשורה הראשונה כדי לא לראות את זה. לא נשאר לו מה לעשות מלבד
להקשיב למורים בשיעורים. הציונים שלו נסקו לגבהים שהם לא היו
בהם מעולם. בזמן שהקשיב הוא התחיל לצייר. הוא צייר בעיפרון
כהה, ואף פעם לא מחק. עשרות דמויות משונות, בהתחלה בשולי
המחברות, אחר כך בדפים ריקים בסוף המחברות, ובסוף הדמויות שלו
קיבלו דפים חלקים משלהן, בלי שורות ובלי משבצות. כעבור זמן קצר
הן קיבלו גם מעשים. הן פוצצו והחריבו קהילות שלמות של דמויות
קטנות ועצבניות כמותן, הן הכחידו מינים נדירים של חיות
דמיוניות ובעיקר ירו, ניסרו, רמסו, מעכו, פירקו, בלעו ודרסו
דמויות עמיתות. המורים לא אמרו לו כלום כשהוא צייר בשיעור, חוץ
מהמורה לערבית שפעם לקחה את הציור שהוא בדיוק עבד עליו והראתה
לכיתה. הכותרת של הציור הייתה "הסוס הדרוס". אחרי השיעור איתמר
הציע לו חמישה עשר שקלים בעבור הציור הזה. גיא חתם ומכר, מה
אכפת לו, יש לו עוד אלף ציורים, והוא יכול לצייר עוד אלף
אחרים. שעות שהוא היה יושב בחדר שלו ומצייר. אימא שלו קנתה לו
ניירות טובים ועפרונות רישום ופחם, אבל הוא צייר עם העיפרון
מהקלמר, על דפים רגילים מהמדפסת.
הוא צייר במקום ללכת לאימון קרטה. הוא לא ידע למה הוא הסתיר את
זה מאימא שלו אבל לפני שהיא חזרה בערב, הוא הניח את קסדת
האופניים על הכוננית בכניסה ואת החגורה זרק על הספה. הוא המשיך
לצייר גם בזמן האימון הבא באותו שבוע, ולפני שהיה צריך לצאת על
האופניים לאימון שאחריו, פשוט נרדם. הוא היה כנראה מאד עייף
אחרי שבלילה, בשעה שהנחירות של אבא שלו החרישו את קול הגרגור
של החתול, הוא היה עדיין ער מאד. הוא התגלגל על צדו, אחר כך
זרק את הכרית על הרצפה, ניסה להירדם הפוך - כשהרגליים במקום של
הראש ולהפך, אפילו ירד מהמיטה ונשכב על השטיח מרפה לאט את כל
שריריו אחד אחד כמו אחרי אימון, וזה עדיין לא הביא לו את
השינה. הוא גם ניסה להתכרבל על הפוף, ונשאר בערנותו. החתול
נכנס לחדר בצעד חרישי. גיא ליטף אותו שעה ארוכה עד שהוא הלך
ממנו כמו שבא. גיא שמע אותו משחק בסלון עם עכבר החבל שלו, מעיף
אותו מקצה לקצה ומזנק עליו שוב ושוב, מחולל בכפותיו הרכות
ובפעמון הקטן הקשור לעכבר רעש שנשמע עצום בדממת הלילה, אבל איש
מהישנים לא התעורר. גיא הקשיב רוב קשב לחיית הלילה שלא צריכה
אף אחד בשביל לשחק, קם ונטל עיפרון מהשולחן. היה לו בחדר ארון
בגדים, לא גדול ולא קטן. שלוש דלתות עץ וגב עשוי דיקט. הארון
הזה שימש מחיצה בין "האזור הציבורי" שבו שולחן, כיסא ופוף,
לבין המסתור של המיטה. הוא נשכב על המיטה ובפינה נסתרת על גב
הדיקט של הארון צייר את החתול וגם את העכבר שלו. ואז הרחיב את
עולמם מעט וברא דמויות אחדות משלו. הוא לא ידע מתי הוא נרדם.
מאז כל לילה באשמורת תיכונה התחיל לצייר. בהתחלה הוא חשב
שחריקות העיפרון על העץ יעירו את אחותו בחדר הסמוך, אבל מהר
מאד גילה שגם היא נוחרת כמו אבא. לא כמו אבא, נחרות קטנות
ועדינות של ילדה קטנה. על גב הארון החלו להיאסף בהמוניהם יצירי
הלילה שלו. קטנים ומדויקים, כל אחד שונה. הוא כבר היה צריך
לעמוד על ברכיו כדי לצייר גבוה יותר על הדיקט, והדיקט לא
מתמלא, יש עוד המון מקום לאלפי דמויות ולאלפי לילות.

הוא סינן את השיחה מהמאמן, שלא איחרה לבוא, וגם את אלו שאחריה,
והפסיק לשתול בבית סימנים בדויים של אחרי-אימון.
אימא הגיעה אליו לחדר "לשיחה".
"רון מאד מאוכזב שאתה לא מגיע. היו לו הרבה ציפיות ממך."
"מצטער."
"הוא אמר שאם היית רוצה היית יכול להצליח מאד באליפות ישראל
בשנה הבאה. תהיה גדול בקטגוריה שלך, אתה יודע את זה."
"אבל אני לא רוצה."
"כל כך הרבה שנים השקעת בקרטה, לא חבל?"
"הספיק לי."
"לפחות תדבר עם רון. תסביר לו, אם לא לי."
"אין לי מה להסביר לו. מלא ילדים פורשים, זה לא כזה סיפור".
אימא קמה מהכיסא עליו ישבה והחלה ללכת הלוך ושוב בחדר הקטן.
הוא פחד שהיא תגיע לחלק של המיטה ותגלה את הציורים על הארון.
הוא נלחץ. "אולי בשנה הבאה אני אלך לכדורסל" קיווה להרגיע
אותה. שנים שהיא רוצה שילך לכדורסל. היא אומרת שספורט קבוצתי
זה חשוב. שתשב כבר, או יותר טוב שפשוט תצא מהחדר.  
"אבא ואני חשבנו על זה הרבה" סוף סוף היא התיישבה, "תסתכל עליי
גיאצ'וק, אני מדברת אליך. אם אתה לא מוכן לדבר אתנו על מה
שקרה, אנחנו חושבים שיהיה לך טוב אם תיפגש עם איש מקצוע. מישהו
שתוכל לדבר אתו, לפרוק."
"נראה לך? אני איזה ילד עם בעיות שצריך לשלוח אותי לפסיכולוג?"

"לא, מה פתאום חמוד, אתה לא ילד עם בעיות, אבל אי אפשר להתעלם
מזה שיש לך בעיה. אתה עברת משהו מאד לא פשוט. זה לא פשוט גם
למבוגרים להתמודד עם כזה דבר, אז בטח ובטח שלילדים. ההדחקה
הזאת, ואי היכולת שלך לדבר ולהוציא רגשות, יכולים לגרום לך
לדברים מאד קשים."
"אני לא עושה הדחקה, מה את רוצה ממני? בסך הכל פרשתי
מהקראטה."
"אני לא רוצה ממך כלום, רק רוצה לעזור לך. אני גם חושבת שביקור
אצל עומר ואצל ההורים שלו היה יכול לעזור לך."
"אני לא צריך עזרה. והדבר האחרון שהם צריכים זה אותי מול
הפרצוף שלהם."
"הם לא כועסים עליך חמוד. היחיד שכועס עליך זה אתה. ומה עם
עומר? אומרים שגם אם הוא לא מגיב הוא יודע שאתה שם."
גיא שתק.
"אני לא יכולה להכריח אותך, אבל אולי תעשה ניסיון? יש לנו
מישהו מאד מומלץ, שעובד עם ילדים ונוער. יש מצבים בחיים שקשה
להתגבר עליהם בלי סיוע ממישהו חיצוני. הוא יכול לבוא אלינו
הביתה. אפילו אליך לחדר אם אתה רוצה."
"אני לא רוצה שאף אחד יבוא אלי לחדר!" גיא הרים את הקול ואימא
הלכה. הוא ממש התאפק שלא לטרוק את הדלת אחריה. מאז הקפיד לנעול
את הדלת של החדר. גם כשהיה בתוכו, וגם כשיצא לבית הספר, ולא
אכפת לו שהמנקה לא יכולה להיכנס ולנקות. זה אכפת רק לאימא
שלו.

ששה חודשים אחרי התאונה המחנכת סיפרה בכיתה שעומר חזר הביתה.
זה נשמע לגיא מוכר, אולי גם אימא שלו אמרה משהו כזה. המחנכת
ביקשה מכל הילדים הנפלאים שימשיכו לבקר אותו, זה מאד חשוב
לתהליך השיקום, זה מחזק את עומר ונותן לו את הכוחות שהוא צריך
בשביל להשתקם. היא סיפרה שהוא אמנם עדיין בהכרה מינימלית בלבד,
אבל יש אתו איזושהי תקשורת באמצעות אצבעות יד שמאל שלו. אחת
הבנות הרימה את היד ושאלה אם עומר יוכל לדבר פעם. איך הוא שונא
את כל הבנות המטומטמות האלה ששואלות את השאלות הכי מפגרות, הוא
יכול להרוג אותן. ממש עכשיו עם ידיים על הצוואר שלה, בלי קרטה.
הוא קם ויצא מהכיתה עם התיק, מנער מעל גבו את כל המבטים שנדבקו
אליו, ולא חזר גם לשיעור מתמטיקה.
בסוף יום הלימודים הוא לא עלה על ההסעה והלך ברגל הביתה. לא
היה לו כוח לכל הדחיפות והרעש. הוא נכנס לבית הריק והלך הישר
לחדר שלו. בתנועה מורגלת הוא החדיר את היד לתא של ה-MP בתיק
להוציא את המפתח של החדר, אבל לא מצא אותו. הוא הוריד את התיק
מהכתף ופשפש עמוק בכיס הקטן. המפתח לא היה שם, אבל חור בקצה
הכיס כן. הוא חיפש בכל התיק ולא מצא. הוא הפך את התיק ורוקן את
כל תכולתו על הרצפה. בטירוף חיטט בערימה, מעיף את הספרים,
הדפים, המחברות. המפתח לא נמצא. הוא נעמד מול הדלת הנעולה.
הדלת שלו, שהוא עצמו נעל. רק לרגע היסס לפני ששלח רגל לא
מאומנת אבל עדיין מספיק חזקה בבעיטת מָאֵי-גֶרִי. הדלת נפרצה
בקול פיצוח עז של כפיסי עץ, והוטחה בקיר, עדיין תלויה על ציריה
בבטחה. רק החלק של הידית ומנגנון הנעילה נצמד למשקוף בפחד,
ונשאר תלוי באוויר, נעול כשהיה. הדלת הפתוחה נראתה כאילו כריש
בינוני שם לה ביס במותן.
ברגליו גרף גיא את חפציו הפזורים ודחף אותם ואת התיק הפעור
לתוך החדר. הוא חיטט בהם בקדחתנות מחפש עיפרון תקין, כשלפתע
שמע נקישת מתכת קלה על רצפה האבן. המפתח. התחבא עד עכשיו, הבן
זונה הקטן, אחרי כל הבלגן שהוא עשה. הוא השאיר אותו שוכב שם על
הרצפה, לקח את העיפרון והלך אל מאחורי הארון, לפגוש את כל
הדמויות שחיכו לו מהלילה. הן כבר לא ממש חיכו לו. נראה שברגעים
שהוא לא שם לב הן חמקו ממנו, גנבו את גבול הארון ופלשו לאזורי
מחיה חדשים, כמו הפינה הרחוקה של השולחן ואפילו פנים הדלת
הנגוסה. הן בטח הגיעו לשם בלילות שבהם הוא היה ממש עייף וקצת
ישנוני. הוא מצא אזור פנוי יחסית בקרב חבורת גזרים רצחניים
וצייר להם חציל פחדן שיהיה להם במי לבעוט, ושוב היה עייף מאד,
והתיישב ליד השולחן, מוסיף בפינה הרחוקה של השולחן עציץ חמוש
אחד וגם כלב, סתם כלב. עם הרבה מאד תלתלים קטנים ומוקפדים,
ואוזניים קטנות ושפם, זנב קטן, קולר, ציפורניים ברגליים וריסים
בעיניים, וגם קרצייה אחת קטנה מאחורי האוזן, שבקרוב, אם אף אחד
לא יוריד אותה, תהפוך לגדולה ושמנה מרוב דם שהיא תמצוץ. הענן
שיש לו בראש מתפוגג מעט ומתוכו יוצאות המחשבות שלו ומתחילות
להסתדר. אימא תהרוג אותי אם היא תראה מה עשיתי לשולחן. הוא
הסתכל על הדלת שלו הבעוטה. עוד כמה שעות יגיעו ההורים ויסתכלו
עליה גם הם. החדר שלו יישאר פרוץ, והוא יהיה בעונש עד סוף
החיים. הוא לא ידע איזו מהאפשרויות מפחידה אותו יותר.
הוא הקשיב לשקט שבוקע מתוך הבית וחודר לחדר שלו מבעד לדלת
הפתוחה. כמה זמן כבר לא הרגיש אותה פתוחה. הוא הצטמרר מגל קור
פתאומי שעבר בו וקם לסגור את הדלת. כמו בעבודת הרכבה עדינה הוא
קרב את הדלת לחלק של המנעול שנשאר נעול, תלש כפיסים אחדים,
סידר את זיזי העץ והצמיד בידו את שני החלקים שרק לפני זמן קצר
היו דלת אחת שלמה, הדלת הטובה שלו. בלי לעזוב את הדלת, הוא גרר
אליו את המפתח בעזרת הרגל, פתח את המנעול ולחץ על הידית. החלק
של המנעול נפל על הרצפה ברעש מבהיל. הוא עזב את הדלת ויצא
מהחדר. הבית היה שקט מאד. אור בהיר מילא אותו, הקירות הלבנים
סנוורו. הוא שוטט בין החדרים. לאחותו יש מראה חדשה בחדר, בסלון
נוסף שולחן קטן צהוב ומכוער. הבית נראה לו גדול יותר, הרבה זמן
שלא היה בו. הוא הלך לחדר העבודה של אבא. פעם זה היה החדר
החביב עליו מכל החדרים. עם הבלגן של הניירות, וארון כלי
העבודה. כשהיה קטן אבא לימד אותו לדפוק מסמרים, אפילו מסמרי
בטון. הוא לימד אותו גם לקדוח, וליישר בפלס, לנסר, לשייף,
להדביק ולצבוע אבל גיא הכי אהב דווקא את המברגה. הוא פנה
למגירת הדבקים. גם בה בלגן, אבל הוא מצא את מה שחיפש - דבק
נגרים צהוב. הוא חזר לחדרו, מרח, הצמיד, ניקה וחיכה. היד שלו
חזקה כמו מלחציים, אם זה לא יהיה בדיוק, היא לא תיסגר שוב.
עשרים דקות ועוד חמש ליתר בטחון, והדלת שוב שלמה. הוא סגר אותה
בזהירות. נסגר. הוא פתח, נכנס לתוך החדר, ונעל את הדלת מבפנים.
ננעלה. ואפילו אף אחת מהדמויות הסוררות שברחו מהארון אל גב
הדלת לא נפגעה. רק שנשאר סימן ברור של מקום ההדבקה, קו משונן
שמקיף את כל אזור הידית והמנעול, סימני השיניים הצהובות של
הכריש. הוא נתן בקו הגבול של אזור ההדבקה מבט ארוך. הטה את
ראשו ויישר שוב, ואז נטל עיפרון. לא, עיפרון לא יצייר על הדבק.
רק מכחול וצבע, כמו ביסודי בשיעורי אומנות. צבע שחור. ביד
יציבה הוא צייר יצור חדש, לא דומה לשאר הדמויות, השליט של כל
היצורים, אבל שליט טוב. הוא התרחק והסתכל על השליט. הידית נתנה
לו הבעה קצת עצובה. הוא הוסיף כמה קוים והפך אותו לחזק ונחוש,
רק לא עצוב, שליט צריך להיות חזק. הוא פתח את הדלת בזהירות.
עדיין דבוק. באותו מכחול ובאותו צבע שרטט את צדו השני של השליט
על הצד החיצוני של הדלת. בצד החיצוני הוא יצא לו כמעט צוחק.
משני צדי הדלת הוסיף לו ידיים חזקות. אולי גם הוא יתחיל יום
אחד לתקשר באמצעות אצבעות יד שמאל. ואז נעצר לחשוב על ההורים.
הם מיד יראו שקרה פה משהו, ויכריחו אותו ללכת לפסיכולוג הדפוק
שלהם. יגידו שהילד השתגע סופית והתחיל לצייר על דלתות, והשלב
הבא יהיה רהיטים וקירות. הם מאד אוהבים את הקירות הלבנים שלהם,
ולא יודעים שהרהיטים היו אצלו השלב הקודם. הוא אוהב את השליט
החדש. הוא בטוח בעצמו השליט הזה, ונחמד. גיא נרגע. הוא הרגיש
אפילו הקלה, ולא ידע ממה. הוא נכנס לחדר וסגר את הדלת אחריו,
עוד מעט ההורים יחזרו הביתה.

אחר הצהריים.
הוא שמע את הדלת הראשית של הבית נפתחת.
"שששלום!"
זו הייתה קריאתה הרגילה של אימא, ואתה הצעדים הרגילים של אימא.
מהכניסה למטבח, המפתחות על השיש, משקפי השמש על השולחן, גרירת
כיסא, התיק על הכיסא, הכל בתקתוק עקבים על מרצפות האבן
הגדולות. כשהוא היה קטן הוא פחד מהמרצפות הענקיות שיקברו אותו
תחתן והוא לא יוכל להיחלץ. אחרי התמהמהות קלה במטבח חודש תקתוק
העקבים.
"גיאצ'וק, אתה בבית?"        
הצעדים יצאו מהמטבח ועברו למסדרון, "גיא?" עוד שנייה היא
תראה... הצעדים נפסקו באופן פתאומי והשתררה דממה.
היא ראתה.
גיא השתדל לנשום מאד בשקט ופתאום חייך לעצמו כשדמיין את אימא
עומדת מול הדלת שלו. הוא שמע אותה מתקרבת לאט ונעצרת שוב
ופתאום נבהל. הוא נכנס מתחת לשולחן שלו, מקום מחבוא מצוין עוד
מאז שהיה קטן, נצמד לפינה, חיבק את הברכיים והוריד את הראש.
למה הוא מתחבא בכלל, הדלת נעולה.
"גיאצ'וק אתה בסדר?"
הוא לא ענה.
ידית הדלת חרקה כשאימא לחצה עליה.
"אל תגעי הצבע לא יבש!" הוא חטף מכה איומה בראש כשזינק מתחת
לשולחן, ופתח את הדלת לרווחה.  
אימא לא אמרה מילה. היא הסתכלה עליו במבט מוזר, אחר כך הסתכלה
על החדר, שאותו לא ראתה כבר זמן מה, ואז תפסה לו את הראש,
חיבקה אותו חזק ולא עזבה.
"נבהלתי, חשבתי שקרה לך משהו..." הקול שלה היה חנוק. היא נישקה
אותו על השיער, על המצח, על כפות הידיים, ורק אז הצליחה
לחייך.
"מה קרה לדלת? מה קרה פה בכלל? אתה בסדר?"
"אני בסדר."
"זה ציור מדהים, אתה ציירת את זה?"
הוא הנהן.
"זה מעניין שדווקא בכיתה ז', בדיוק כשהפסיקו שיעורי אומנות,
התחלת לצייר."
"טוב שהם הפסיקו, שנאתי שיעורי אומנות."
"המורה שלכם הייתה קצת נוקשה, זה נכון. השיטות שלה מיושנות."
"אני מקווה בשביל התלמידים שלך שאת לא ככה."
"אני מקווה שהם לא שונאים את שיעורי האומנות."
"אם יש לך תלמיד שמפריע, פשוט תני לו לבחור במה הוא רוצה
לעבוד. לא כולם חייבים לעשות קולאז' גם אם זה הנושא של
השיעור."
"זאת עצה טובה. אני משתדלת לחנוך לנער לפי דרכו. מכיר את
המשפט?"
גיא הניד בראשו ונסוג בחזרה לתוך חדרו.
"יש לך עוד ציורים?" אימא לא הבינה שהיא צריכה ללכת עכשיו.
"לא."
"יש לך כישרון, אתה יודע."
"לא. ויש לי מחר מבחן שאני צריך ללמוד אליו עכשיו."
"טוב, אני הולכת. אכלת צהריים?"

לפני ארוחת הערב הוא שמע את ההורים מדברים ביניהם. אולי הדלת
במצבה החדש מעבירה עכשיו את הקול יותר טוב, כי הוא לא זוכר
שהוא שמע אותם לפני כן בכזאת בהירות.
"את קצת תמימה בדברים האלה. אני אומר לך שהילד השתגע, דפק
בעיטה בדלת ושבר אותה. אני דווקא חושב שאנחנו צריכים לדאוג עוד
יותר מקודם."
"זאת הייתה ממש שיחה שניהלנו בצהריים. לא דיברתי אתו ככה מאז
היום של התאונה. וגם הפנים שלו היו שונות."
"מה זאת אומרת שונות?"
"משהו יותר פתוח."
"ומה קרה שם עם הדלת זה לא מעניין אותך?"
"קרה שם משהו, אני לא עיוורת, אבל אולי זה דווקא שחרר אצלו
משהו, או אפילו הבהיל אותו. כמו שוק חשמלי שמסדר את הפעילות של
הלב."
"מי שצריך לסדר את פעילות הלב זה אני אחרי שראיתי את הדלת."
"אוף תפסיק להיות כזה. הציור הרי מדהים. אתה לא יכול להגיד
שאין פה כישרון."
"מה אני מבין, את המורה לאומנות, את יודעת."
"אתה לא רואה?"
"אני רואה שהוא הרס לי את הדלת."
"הוא עושה לעצמו תרפיה באומנות, זה נפלא. אולי נשלח אותו ללמוד
ציור?"
"הוא צריך פסיכולוג, לא מורה לציור. ואני צריך נגר."
"שלא תעז להחליף את הדלת!"

גיא הסתכל על הציורים שלו על השולחן, על הארון, כל אלה שאימא
עוד לא ראתה, ואולי תשנה את דעתה בנוגע לנגר כשהיא תראה. בפעם
הראשונה חשב שאולי הציורים טובים כשלעצמם, ולא רק טובים אליו.
הוא שמע את אחותו משחקת עם הבובות שלה, וזה נשמע לו מוזר.
פתאום קלט שהוא יושב בחדר עם דלת פתוחה. הוא שכח לסגור את
הדלת. כל אחד שהיה עובר היה יכול להסתכל,  להיכנס, לראות. הוא
נבהל, קם באחת לסגור את הדלת וכשאחז בידית נמלך בדעתו והלך
למטבח. אימא עמדה בגבה אליו, חותכת משהו על השיש.
"אני רק באתי לשתות" פתח את המקרר להוציא לעצמו מים.
אימא הסתובבה אליו, ניגבה את ידיה במגבת ומיהרה להושיט לו כוס.

"תודה." הוא מזג מים לכוס, החזיר את הבקבוק למקרר ונשאר לעמוד
מול אימא, מהסס משום מה.
"בוא שב," אימא התעשתה מהר "האוכל עוד מעט מוכן. תישאר פה
איתי."
הוא ישב ושתה לאט. אימא לא שבה לשיש. קצת התעסקה עם הלחם,
הוציאה משהו מהמקרר והתיישבה לידו.
"עוד מעט הבר מצווה שלך."
"ארבעה חודשים זה לא קצת."
"צריך בקרוב להתחיל ללמוד אצל הרב."
"טוב."
"אז אני אקבע לך שיעור ראשון?"
"טוב."
"יופי! אני כל כך שמחה, מתוק שלי!" אימא נישקה חזק חזק על
השיער וחיבקה לו את הראש. גיא ניסה ללגום מהכוס לגימה שכבר לא
הייתה בה, הניח אותה ריקה, ולאט התרפה בתוך החיבוק של אימא.
הוא היה קצת עייף.

החופש הגדול בא לו בהפתעה. רק בשבוע האחרון ללימודים הוא שמע
עליו. לא שהוא לא ידע עליו, לא, הוא לא מפגר, אבל הרעיון שמשהו
בשגרה עשוי להשתנות היה לו כמו חדש לגמרי. הוא לא השפריץ מים
ביום האחרון ללימודים ולא זרק עוגת שוקולד על ילדים אחרים. הוא
עמד בהכנעה מול כולם בטקס המצטיינים השכבתי, אחר כך לקח את
התעודה המצוינת שלו, לחץ רפות את ידה של הרכזת והלך הביתה.
אחרי יומיים של ציורים הוא ביקש מאימא לרשום אותו לקייטנת
גלישה. כן, הוא רוצה ללמוד גלישת גלים. זה לא מסוכן, מה פתאום.
ולא בחוף שליד הכפר. הוא רוצה רחוק, אפילו בתל אביב,  איפה
שבטוח אין ילדים שהוא מכיר. הוא יכול לגור אצל דודה מיכל בזמן
הקייטנה.
"מה פתאום אצל דודה מיכל?" זעזוע עמוק החליף את הבעת התמיהה על
פניה של אימא. "אתה תגור בבית. אין לי בעיה לקחת אותך לאן שאתה
רוצה, גם אני בחופש."
לגיא הסתבר שהוא טוב בגלישה. בריכוז הוא למד את הגלים, הרגיש
בגופו את הגלשן ואת הים, לא חשב על שום דבר אחר. בין הגלים
הראש שלו היה ריק ומלא בו זמנית. חושיו מחודדים והוא הווה.
המילה המשונה משיעור לשון קיבלה משמעות. הוא פשוט קיים, חלק
מהטבע, לא הפרעה ולא תקלה. חי בלי יעוד ובלי סיבה מלבד החיים
עצמם, כמו יתוש או היפופותם או דורבן. כשהיה בים הרגיש שדבר לא
קיים מלבד הרגע המידי שלו, הסביבה המידית שלו - הגל שנושא
אותו, הגולש הזר שלידו, אליו הרגיש קרבה ושותפות.
הוא חזר הביתה עייף עייפות נכונה. עייפות מלאת אנרגיה, לא
תשישות, לא ריקון, אלא מלאוּת שלֵווה. הגוף לאה, והראש קל.
כשנגמר מחנה הגלישה המשיך לגלוש בחוף שליד המושב. כבר לא אכפת
היה לו לפגוש פנים מוכרות. בים כולם זרים וכולם חברים. במיוחד
אהב לגלוש בשעות אחר הצהריים המאוחרות. קרני השמש הארוכות
מכבידות על עפעפיו בריצוד עצל וזהוב כשהוא חותר מערבה לעומק,
וצבעי הים מעמיקים כשגל לוקח אותו מזרחה לכיוון החוף.
כעבור שבועות אחדים אמא הגיעה, החנתה את מכוניתה ויצאה ממנה
נרגשת. גיא בדיוק שטף את הגלשן בחצר.  "גיאצ'וק יש לי בשורות
נפלאות."
"מה?" הוא לא הפסיק את זרם המים.
"עומר התחיל לדבר!"
"מאיפה את יודעת?"
היום זה היום שאני מביאה את האוכל לאחים הקטנים שלו בצהריים,
אתה יודע שכל שבוע מישהי מאתנו מבשלת בשבילם? לא חשוב, בקיצור,
אימא שלו סיפרה לי שממש הבוקר היא ישבה ליד המיטה שלו ואמרה לו
"תנסה להגיד אימא, תנסה לומר אה, בה". ואז עומר פתח את הפה
בפעם הראשונה מאז הפציעה ואמר "אבא", ואחר כך "אימא". היא
המשיכה לומר מילים, ועומר חזר אחריה."
"את ראית את זה?"
"לא. היא אמרה שהיא רוצה שהוא ינוח ולא יראה אף אחד עכשיו. זה
מדהים, נכון?"
"הוא רק חוזר על מילים, הוא לא יכול לדבר באמת. זה כמו תוכי."
"לא, חמוד, לא, זה נותן תקווה גדולה שיכולת הדיבור שלו תשתקם
לגמרי. הכל בזכות הנחישות והעקשנות של ההורים שלו. זה ממש נס,
אף אחד מהרופאים לא האמין שזה יקרה."
"אז אם הרופאים לא ידעו שזה יקרה, הם גם לא יודעים איך זה
ימשיך. זה שהם מקווים לא שווה כלום."
"תקווה זה כוח עצום. עם תקווה מצילים חיים."

שנת הלימודים החלה שוב. בכל שבוע שתי שעות גלישה יקרות הומרו
בשיעורים אצל הרב.
אימא עדכנה את גיא בקביעות במצבו של עומר. היא סיפרה לו
שלאחרונה השתילו בגופו בניתוח משאבה שמזריקה חומר לחוט השדרה
להפחתת נוקשות השרירים, והיא שעשתה את השינוי הגדול. מאז שעומר
חזר להכרה מלאה מצבו משתפר כל הזמן.

בשיעורים אצל הרב גיא חיבר צלילים לאותיות, טעמים למילים
ופסוקים למנגינה. הפרשה שלו קיבלה משמעות, באותה עת בה עומר
חיבר הגאים למילים, מילים למשמעותן, מילים למשפטים, וגם הפרשה
שלו התחילה לקבל משמעות.

יום אחד סיפרה אימא שכששאלו את עומר מה הוא רוצה לאכול הוא ענה
פיצה עם תירס.
"איך הוא תמיד מזמין פיצה עם תירס, אין לו טעם. אני חושב שזה
מגעיל."
אימא חיבקה את גיא וצחקה וצחקה וצחקה. מה היא כל כך שמחה.
לארוחת ערב הזמינו פיצה.

שבוע אחר כך סיפרה אימא שעומר ביקש אייפון 6.
"אתה מבין? בזמן שהוא לא היה בהכרה הוא שמע בטלוויזיה, שהייתה
דלוקה ברקע, שיצא אייפון 6. זה מדהים, לא?"
"אבל הוא עדיין שוכב במיטה."
"כבר בכיסא גלגלים. קצת כל יום."
"הוא נוסע לבד?"
"עדיין לא, אבל את יד שמאל הוא כבר מזיז טוב, ומקווים שהוא
ימשיך להשתפר."
"גם אני רוצה אייפון 6".
"אולי תלך לבקר אותו?"
"הדבר האחרון שהוא רוצה לראות זה אותי."
שוב הוא הלך לחדר ופגש שם את הדמויות המצוירות שמחכות לו
ומחבקות אותו מכל כיוון. הוא ידע שאימא יודעת עליהן, וכבר לא
היה לא אכפת. הוא תלש את הדף האחרון מאיזו מחברת וצייר
היפופוטם, החיה האהובה עליו. רובץ בבוץ, ערימה של שומן, שרירים
ומחשבות. הוא צייר כל קפל בגוף הכהה הגדול, כל שן ושן בפה
הפעור בפיהוק ענקי, וקווים דקים בעיניו העצומות, מודעות היטב
למתרחש סביבו. ואז הוסיף לו כיפה וציצית וחייך אליו. הוא הניח
את העיפרון, הכניס למחשב את הדיסק-און-קי שנתן לו הרב והחל
לשנן את המפטיר.

יום שבת של פרשת "האזינו". גיא נותן יד לאחותו הקטנה כשהם
צועדים כולם לבית הכנסת. הקטנה לא מפסיקה לפטפט, מדלגת בשמלתה
החגיגית ומחזיקה חזק את ידו של אחיה הגדול. גיא צועד מתונות,
נזהר על נעליו החדשות, ולא מנסה לנער מעליו את מבטיה של אמו.
"אבא, תוריד את הכיפה, אנחנו עוד לא בבית הכנסת"
"אני רוצה ללכת עם כיפה, מה אכפת לך."
"אתה נראה כמו מתנחל."
"אני יהודי שהולך בשבת בבוקר לבית כנסת."
"זה נראה כאילו יש לך קרחת" מצייצת הקטנה.
אבא צוחק וטומן את הכיפה בכיסו.
הרב כבר מחכה בבית הכנסת, עיניו מאירות אליהם והוא טופח על
שכמו של גיא. "מתרגש?"
"לא ממש" קולו רועד, הוא מסמיק ומרכין את פניו שלא יראו.
"גם אני מתרגש כל פעם לפני "האזינו"". הרב חייך אליו  בחום.
"זו הפרשה שלי. גם אני עליתי בפעם הראשונה לתורה עם הפרשה
הזו."
כמה מתפללים מקדימים האירו אל גיא את פניהם והוא הלך לתפוס את
מקומו לצד ארון הקודש. התפילה החלה. גיא שמח שיש לו זמן להרגיע
את לבו ההולם. ילדיו הקטנים של הרב נכנסו לבית הכנסת וסיפקו לו
הסחת דעת מבורכת. בני משפחה התחילו להיכנס לבית הכנסת. דודים,
בני דודים מכל מיני דרגות. גיא שקע בספר התפילות כדי לא לפגוש
את פניהם, וכשהרים את פניו ראה את ספסלי העץ שלפניו מלאים
בילדים בני גילו. ילדים מהקרטה, למרות שהוא לא הגיע לאימונים
כבר יותר מחצי שנה, ילדים מהכדורסל, שהוא לא הגיע למשחקים
שלהם, וילדים מהשכבה, שהוא לא הגיע לעליות שלהם לתורה. כולם
ישבו שם לכבודו לבושים בחולצות יפות וחבושים בכיפות. לבו הלם
בעוז, פיו יבש, הוא היה מלא הכרת תודה, כשאחדים מהם תפסו את
מבטו וחייכו אליו בעידוד. שוב הוא כבש את פניו בספר התפילות
והתפלל שלא יסמיק כשיעלה לקרוא בתורה. עוזרו של הרב קרב אליו.
עוד מעט מגיע הרגע שלו. ברגליים רועדות וראש מורם הוא ניגש
לארון הקודש. הפחד הכי גדול שלו התבדה כשהוא עבר את הצעדים
המעטים עם ספר התורה הכבד חבוק בידיו מבלי שהפיל אותו. שהות
ניתנה לו כשהרב לקח אותו, והעמיד אותו על הספסל. תוך כדי דברים
של הרב דלת העץ החורקנית של בית הכנסת נפתחה שוב, והפעם לא
לידי חרך קטן אלא לרווחה. מבטו של גיא נמשך אל האור הבהיר שפרץ
מהדלת. מישהו החזיק אותה פתוחה. ברגע שראה את קצה רגליו
הישובות הוא ידע. אביו של עומר דחף אותו לתוך בית הכנסת בכיסא
גלגלים. גיא הסמיק, פניו להטו ורגליו כמעט שלא נשאו אותו. הרב
ביקש את תשומת לבו של גיא ופנה אליו בדברים: "אתה יכול לכבד
מישהו מהנוכחים בהסרת כתרי ספר התורה."
גיא לא הצליח לדבר. בקושי לנשום הוא הצליח. הוא לא ידע מה הוא
עשה ברגעים האלה, אבל נראה שהוא התמהמה כי הרב הציע לו שהוא
יבחר במקומו.
"לא!" גיא מצא את קולו, והוא רם וצלול "אני יודע את מי אני
בוחר."
"תכתוב פה על הפתק והרב יקרא לו," לחש לו עוזר הרב "שם פרטי,
ושמות של ההורים."
גיא לחש לו משהו והושיט את הפתק.
מאושש, בלי להסמיק, בידיים חזקות וברגליים יציבות הרים גיא שוב
את ספר התורה בידיו, ובזהירות ירד מבמת העץ הקטנה כשהוא נושא
אותו. הוא פסע לירכתי בית הכנסת, ליד דלת הכניסה, כשעוזר הרב
מלווה אותו ותומך בספר הכבד. גיא נעמד בפני כיסא הגלגלים.
הבריות לא דברו, מעזרת הנשים לא נשמע הגה, ילדי הרב קפאו
במקומם, ובית הכנסת שותק ומחריש.
"עומר בן דורון ועינת" עלה קולו של הרב מהבמה.
עיניהם נפגשו לראשונה. גיא הביט בחברו ולבו געש. הוא כרע מולו
והטה את הספר לכיוונו. נראה היה שעומר זקוק למאמץ עליון כדי
להרים את ידו השמאלית. לאט הסיר עומר רימון אחד, את השני,
אחריהם את המגן ואף משך את מעיל הקטיפה הכחול בעזרת אביו, וגיא
כורע מולו, מחבק חזק את ספר התורה, ודמעות זולגות על לחיו.
ברגע זה כל בית הכנסת ידע שתפילתו הזכה של נער בן שלוש- עשרה,
שחברו יעמוד על רגליו מולו כמוהו, והוא יזכה להסיר למענו את
כתרי התורה, פותחת עכשיו שערי שמיים ונופלת על אוזניים
קשובות.
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ,
אִמְרֵי-פִי.  יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  תִּזַּל כַּטַּל
אִמְרָתִי,  כִּשְעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא,  וְכִרְבִיבִים
עֲלֵי-עֵשֶב. כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא:  הָבוּ גֹדֶל,
לֵאלֹהֵינוּ.  הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,  כִּי כָל-דְּרָכָיו
מִשְׁפָּט:  אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,  צַדִּיק וְיָשָׁר
הוּא. שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם: דּוֹר עִקֵּשׁ,
וּפְתַלְתֹּל.