"תנחשי מי שוב קפצה לביקור" ברגע שנויה הכניסה את כף רגלה
למחלקה לירון קפצה עליה,
"בוקר טוב גם לך" נויה צחקה והניחה את התיק בת, והוציאה ממנו
את החלוק הלבן
"אצלי כבר לא בוקר, עוד שעה אני מסיימת משמרת והלילה מתחיל..."
מבטח הפך לחולמני הועדה מפנטזת על זרועותיה החמות של המיטה
שיעטפו אותה לאחר לילה מלא אירועים ורצוף שינה.
נויה לבשה את חלוקה ופנתה להביט ברשימות, "נו, אז מי הגיעה?"
שאלה תוך כדי רפרוף מהיר על הדוחות.
"תנחשי" לירון לא פספסה הזדמנות להתגרות
"זה יכול להיות כל אחד בערך..."
"כן.. נכון.." לירון מלמלה חזרה, "אבל היא כבר שברה שיא, זו
הפעם השישית שלה.."
"יובל?" שאלה נויה בתקווה שלירון תנענע ראשה לשלילה ותזרוק
בדיחה על הניחושים הגרועים שלה, אבל לצערה התשובה הייתה הנהון
לחיוב, "בינגו.."
"איזה חדר?" שאלה קצרות
"275, אבל היא ישנה, או יותר נכון מסוממת מתרופות"
"טוב, ממילא יש לי כמה דברים לסיים, אני אלך אליה אחר כך" אמרה
כאילו בהכנעה, אבל החניקה אנחה שאיימה לחמוק מפיה.
"נויוש, זה לא טוב להיקשר. " לירון התקרבה והניחה יד מנחמת על
כתפה, "את יודעת שרובם... רובם חוזרים לכאן, ואם הם לא חוזרים,
הם לא חוזרים לשום מקום, הם די חסרי סיכ-"
"בחיים אל תגידי את זה!" נויה זינקה ועיניה זעקו מכעס ועוד
משהו שלירון לא הצליחה לזהות.
"סליחה.. לא התכוונתי רק, אני לא רוצה שתפגעי."
"אני יודעת" התרככה, אך לאחר שנייה התקשחה, "יש לי עבודה, יום
טוב לירוני, או בעצם לילה טוב, תשני גם בשבילי" אמרה והתרחקה
מהר ככל האפשר ממבטיה ומילותיה הצורבות של חברתה.

כשיובל פקחה את עיניה היא ראתה מול עיניה פרצוף דואג, שהשתנה
בן רגע לכעס, שהיא כבר למדה להכיר כמזויף.
"לא אמרתי לך שאני לא מרשה לך לחזור לכאן?" נויה האחות הנחמדה
שליוותה בכל הפעמים הקודמות שהייתה כאן נענעה אצבע נוזפת מול
עיניה.
"מה לעשות, התגעגעתי" יובל זייפה חיוך שגם עיוור היה יכול
להבחין בחוסר אמיתיותו.
"יכולת לבא לבקר" נויה לא הניחה לה להתחמק עם תירוץ עלוב שכזה
בתגובה יובל רק משכה כתפיים, ונעצה בה את עיניה הירוקות שצעקו
בדרך קבע 'הצילו'.
"איך הפעם? ולמה?"
"לא ידעתי שקודמת לתפקיד של פסיכאטרית" יובל לגלגה, ושילבה את
ידיה כמגוננת על עצמה. מישהי אחרת במקום נויה הייתה פולטת משהו
ועוזבת את החדר, אך היא לא הייתה מישהי אחרת, ויובל כבר נכנסה
לה עמוק ללב, והזכירה לה מישהי שהיא הכירה טוב.
"אני לא הולכת לדווח לאף אחד, רק מתעניינת".
"אני מניחה שפשוט נמאס לי, שוב" ענתה באדישות שהסתירה מאחוריה
הרבה, יותר מדי הרבה.
"אוקיי, וחוץ מזה?" נויה לא הייתה אחת שתוותר בקלות, אולי גם
לכן היא קודמה כל כך מהר, ואולי לכן למרות גילה הצעיר היא
הייתה מועמדת להיות ראש מחלקה, וזו לא הייתה סתם מחלקה.
"אני רוצה לישון" יובל חזרה להסתגר בתוך עצמה, ומבטחה שלפני
שנייה היה מלא כאב, הפך להיות אטום, היא נשכבה על הצד והפנתה
גב לנויה, רומזת לא בעדינות בכלל, שתלך.
נויה חיכתה עוד כמה שניות, ואז היא ליטפה את שיערה ויצאה מן
החדר.
יובל הייתה בת 15 סך הכל, נערה שנראית כמו ילדה קטנה, נמוכת
קומה ורזה, עם רעמת תלתלים שחורה, שמנסה להסתיר על עיניים
עצובות כל כך, הכי עצובות שיש.
הפעם הראשונה שיובל הגיעה למחלקה הייתה שנה וחצי קודם כשהיא
הייתה סך הכל בת 13 וחצי, לא שגיל היה קשור כאן, אבל הייתה
ילדונת, ממש תינוקת, והיא נכנסה לנויה היישר ללב.
אחרי שהשתחררה נויה קיוותה שהיא לא תראה אותה יותר, לא בתוך
המחלקה, היא קיוותה שהיא תצליח לשקם את עצמה, ואולי אי פעם הן
ייפגשו, אבל במקום נחמד יותר.
לא לקח הרבה זמן עד שהתבדתה, אחרי חודשיים היא הייתה שם שוב,
יותר רזה, יותר כחושה, יותר מרוחקת, ועם עיניים עצובות עוד
יותר.
מאז היא הספיקה לבר עוד כמה פעמים, וכל פעם נויה דיברה אל
ליבה, פינקה אותה כמה שיכלה, וניסתה לגרום לה להיפתח, אבל כל
פעם מחדש, היה מגיע שלב כל שהוא שיובל הייתה מתרחקת ומסתגרת
בתך עצמה, ואז נויה התפתתה לספר לה את הסוד שלה, אבל כל פעם
פחדה שאם תעלה את המילים על דל שפתיה הן ישתלטו עליה ויסחפו
אותה חזרה איתן.
אז כל פעם שנייה לפני שהמילים ברחו לה מהשפתיים היא מיהרה
להעסיק את עצמה ולהתרחק מיובל.
אך הפעם זה היה שונה, המילים ממש בערו לה על הלשון והיא הייתה
צריכה כמעט לשים ידיים על הפה בשביל למנוע מהם לצאת.
הפעם זה היה שונה בגלל עמית.
עמית הייתה בת גילה, כן הייתה ולא עוד.
היא הכירה אותה כשהייתה כבת גילה של יובל, פחות או יותר.
פתאום נויה גילתה שהיא לא היחידה, הייתה מישהי שמבינה אותה,
מזדהה איתה, ויכלה לתמוך בה כשהיא הייתה על הקצה, במובן
המילולי של המילה.
זה היה הדדי, נויה תמכה בעמית כשהיא נפלה, והן הפכו להיות
חברות בנפש, שמה שאיחד אותך היה הדיכאון.
בשלב מסוים נויה הצליחה להתאושש ולצאת מזה, בזכות כמה סטירות
לחי שעפו לה לפרצוף, אבל כנראה זה מה שהיא הייתה צריכה.
הקשר עם עמית המשיך אך הפעם הן היו משני צידי המתרס, נויה
התומכת - ועמית הנתמכת. ואז עמית החלה להיעלם לה, ולשקוע עוד
יותר, עד שנויה לא ידעה איך לתקשר איתה.
החיים סחפו כל אחת מהן למסלול שונה, נויה הפכה לאחות במחלקה
פסיכיאטרית, אולי כתיקון לעצמה, ואולי בגלל שהכירה את הכאב,
וייחלה לקחת אותו מאחרים, ואולי זה פשוט לא היה הייעוד שלה.
אבל עמית... עמית לא מצאה את עצמה, עד שבסוף מצאו אותה.
נויה לא הייתה מסוגלת לספר לאף אחד, אפילו לא ללירון, שאתמול
בלילה התקשרו אליה, כדי לבא לזהות גופה, את הגופה של עמית.
הם אמרו שהיא לקחה מנת יתר, אבל נויה ידעה שזה לא היה מה שהרג
אותה, היא כבר מתה שנים קודם לכן.
היום נויה תצא מוקדם יותר להלוויה, ספק אם יהיו בה אנשים בכלל
חוץ ממשפחתה, אבל היא תהיה שם. היא תהיה שם כדי לומר לה שהיא
מבטיחה לה, והיא תקיים.
בפעם קודמת שדיברו נויה סיפרה לה על יובל, ועמית ביקשה ממנה
שתספר לה עליה ועל עצמה, ושתציל אותה, כי אותה - את עמית כבר
אי אפשר להציל.
נויה מחתה ואמרה שאין כזה דבר ותמיד אפשר, אך לא היה עם מי
לדבר, האוזניים של עמית כבר היו מלאות בחול, היא כבר דמיינה את
עצמה בקבר.

השעון הורה על כך שעוד חצי שעה המשמרת מסתיימת, והיא הייתה
חייבת לקיים הבטחה, הבטחה אחרונה לחברתה המתה, שאף אחד לא שם
לב היא הרימה את שרוולה וליטפה את הצלקות הלבנות, אלה שלמדה
לשנוא, לתעב, לכעוס, ואז להשלים איתן.

היא תלך, הפעם היא תצליח, היא תשחרר את המילים לחופשי ותספר
ליובל, תספר לה שהאחות הקשוחה והחזקה הייתה ממש לא מזמן בדיוק
כמוה, והיא תבקש ממנה, שבשבילה, ובשביל עמית, היא תעשה את הדבר
הכי קשה שעשתה מימיה,
היא תרצה.