לכל מדינה ועם
יש סיפור - אתוס, מושלם
על איזה גיבור רב כוח
אותו אסור לשכוח
כי הוא שיצר, ברא והציל
ולכן הפך לאליל.

למדינתנו הקטנה, ישראל
גם יש אתוס, אך יחי ההבדל.
כי אצלנו, ממש כאן
קמה מדינה על בסיס אש ודם.
לא זרים הם שנתנו מדמם
אלא קרובי משפחה של כולם.
אב, אם, אח ואחות
הועלו קרבן באש קרבות.
את תמונותיהם אנו מכירים
על שמם אנו נקראים.
ולמרות השכול, הנותרים אוספים כוחות
ואת חייהם כרגיל מנסים לחיות.

כאן בדיוק מתקדרים העננים
ומתחילים להסתבך העניינים.
כי בבואנו לחיות חיים רגילים
זה את זה אנו מוכנים לאכול חיים.
נשקר, נרמה, העיקר להרוויח
נדרוס מסכנים, נצרח בשיח
לא נסייע ולא נעזור
גם אם מישהו בחוץ קופא מקור
נשכח שיש בסביבה ילדים רעבים
בעוד אנו שבעים מעודף מטעמים
ואיש כבר לא נדהם
שמנהיגים הם ראי להתנהגות העם.

אל מול שחיתות וחוסר מעש
לא יעזור שום כעס.
צריך פשוט להבין כבר עכשיו
שבלי שינוי מהיר, כל הקרבנות היו לשווא.
את רוח האחדות של ימי מלחמה וזיכרון
חובה לשמר גם ביומיום.
אחרת, כל המבנה שבדם ויזע הוקם
יתפוגג, וליהודים לא תהיה עוד מדינה לעולם.
חשוב זאת לזכור והיטב להפנים
לאורך כל השנה ולא רק ביום הכיפורים.