"זה ויראלי" פסק הרופא לאחר בדיקת הדופק מכל הכיוונים, דחיפת
מקל אל תוך הגרון תוך בקשה להשמעת קולות משונים ממנו. עוד הצצה
אל האוזניים ומישוש של צידי הצוואר.
רק ויראלי.
'אבל זה כואב..' מלמלה תוך כדי עיסוי רקותיה הדואבות, הראש לא
היה קשור לסימפוניית הכאבים, הוא נגרם אולי מחוסר שתיה,
מההמתנה הארוכה, או מאי- ודאות. או גרוע יותר, ודאות מעצבנת
שכזאת.
"אז מה לעשות?" שאלה בחוסר אונים, מן העבר השני של השולחן
הרופא תקתק במהירות שכפולה ממהירות האור משהו, ואחרי שניה
המדפסת החלה להקיא דפים, והוא החל לשרבט עליהם קשקושים הקרואים
בפי העם 'חתימות' ולחתום עליהן בחותמת דיו ישנה בקול רעש
גדול.
" זה פעמיים ביום אחרי אוכל"
שני דפים
"זה בבוקר מיד כשאת קמה"
שלושה דפים
"זה פעם אחת ביום על בטן ריקה"
ארבעה דפים
"זה בערב אחרי אוכל"
חמישה דפים
"חשבתי שזה ויראלי.." מלמלה תוך עלעול בדפים שכבר לא ראו את
צבעם מרב מילים ואותיות בלתי מובנות.
"רק בשביל הכאבים" אמר והרים את המשקפיים מעיניו, ולרגע חלף
בהן ניצוץ אנושיות והזדהות, כאילו אמר לה, 'יהיה בסדר זה
יעבור'
"זהו?" קולה העייף היה מלא תקווה, אולי קיוותה שלפתע יאמר לה
שרגע, ויש לו פתרון קסם והכל יעבור בתוך חצי שעה, או מקסימום
עד מחר.
אבל במקום זה הוא רק הנהן והמשקפיים חזרו לסוכך על העיניים
והחזירו את המסך המפריד בין האדם לתפקיד
"תודה דוקטור" היא אספה את הדפים אל תיקה העמוס, וקמה לצאת
"תרגישי טוב" ענה כשהיא הייתה כבר עם רגל בחוץ, והפציינט הבא
דחק אותה החוצה.

אוויר קר קידם את צאתה מן המרפאה, היא התעטפה בסוודר הדקיק שנח
על כתפיה והחישה את צעדיה אל תחנת האוטובוס, בתקווה שהלה יגיע
מהר לפני שתקפא מקור.
הבעיה הגדולה הייתה שהשעה הייתה מוקדמת, ובגלל שלקחה חופש
מהעבודה כל שנותר לה הוא זמן, והיא עדין לא הבינה, אך הוא היה
המתדלק העיקרי של מחלתה.

ברגע שהגיעה הביתה והתיישבה על הספה הכחולה המתפוררת, התסמינים
חזרו והחלה להכות בה, האוויר החל לאזול מריאותיה וחדל להיכנס
ולצאת באופו דיר. ומיד אחריו הלב האיץ את פעולותו, ובתגובה
מחטים קטנות בחלו לדקור בו, כאילו נוזפות על עבודתו הלקויה.
דמעות החלו לזלוג מעיניה בלי שליטה, והיא רק ייחלה לכדור אחד
קטן שייעלם בגרונה עם חצי כוס מים, ויעלים את הכאב, אך היא
ידעה שזה לא יעזור, 'זה ויראלי' כמו שאמר הרופא.
בכוחות אחרונים היא משכה אליה את התיק ומשכה את ערימת הדפים
שחשבה למרשמים לתרופות. הם אכן היו כאלה, אך לא כמו שחשבה.
אלו לא היו תרופות שיכלה להשיג בבית מרקחת רגיל, וגם לא בכזה
מיוחד יותר, בכלל, היא לא חשבה שיש מקום שאפשר להשיג אותן
אך כוח לא נותר בה, וכמו בכל הימים האחרונים כשהכאבים גברו היא
ברחה אל השינה, כדי שתיקח את הכאבים לטייל לכמה שעות, ותחזיר
אותם אחר כך. שמרטפית לזמן מוגבל, אבל לפחות זה משהו.
כשהתעוררה הכאבים לא פסקו, ולהפך, הם היו אלה שהעירו אותה, היא
פקחה את עיניה שלא הפסיקו לצרוב, ונטלה את הטלפון שהיה מונח על
השידה, וחייגה את מספרו של הרופא, מקווה שהוא עדין במרפאה,
ויוכל לעזור.
"דוקטור? זאת אני.. הייתי אצלך מקודם בקשר ל.."
"כן אני יודע, את מופיעה על הצג" קולו היה תשוש, בוודאי עייף
מיום העבודה הארוך שכנראה עדין לא נגמר
"הכאבים מחמירים ו.. אני לא חושבת שמה שרשמת לי יכול לעזור
זה.."
"מה השעה עכשיו?" קטע אותה
"השעון הדיגיטלי שעל הקיר הורה על השעה שבע וחצי בערב.
"תבואי אליי עוד חצי שעה, אני אנסה לעזור, בסדר?"
"תודה דוקטור"
"אין בעד מה" ענה, למרות שהיה ברור שיש על מה, הרבה על מה.
בשעה שמונה אפס אפס היא התייצבה מחוץ לדלתו של הרופא, אחרי שתי
דקות הדלת נפתחה ואב עייף יצא עם פעוטה ישנה בזרועותיו, היא
נקשה על הדלת בעדינות ונכנסה.
"מצטערת על ההפרעה.." החלה לומר אך נקטעה בהינף ידו
"זה בסדר, ידעתי שתחזרי, תה? קפה?"
היא נענעה בראשה לשלילה, והביטה בו מכין לעצמו כוס גדולה של
קפה, בלי גרגר אחד של סוכר.
"את יודעת.." הוא התיישב והניח את הכוס על השולחן, האדים עלו
ממנה וכיסו את משקפיו בקרום דק של אובך. "אני מכיר את התחושה..
הייתי חולה כך עד לא מזמן.." הוא עצר ולגם מהכוס, לא לפני
שהסיר את משקפיו והניח אותן לצד עכבר המחשב הכבוי.
"ואיך זה עבר? לקחת משהו? זה עבר לבד?" תקפה בשאלות, מקווה
למצוא פתרון קסם
"מי אמר שזה עבר?" שאל בקול עייף והניח את הכוס
"אה.. אמרת שהיית.. ו.." גמגמה במבוכה
"והנחת שהייתי וזהו, ועכשיו אני לא"
היא הנהנה בתגובה, לא יודעת אם להיות נבוכה או.. מה שזה לא
יהיה.
"אני זוכר כשזה התחיל" הוא נשען על כסא העור והתרווח לאחור,
"בהתחלה זה היה רק בקצות האצבעות, תחושה מעקצצת ומציקה, אך
בלתי מזיקה.."
בלי משים לב היא הנהנה בהזדהות
"ואז זה המשיך לטפס.. עד קצה גבול היכולת.." עיניו היו עצומות,
וגם מבעד לעפעפיו העצומות היה אפשר להבחין בעצב שמוסתר בהן.
"אני מבין שציפית שאתן לך תרופת פלא, או טיפול קסם.. אבל
יקירה" הוא פקח את עיניו, "אני מצטער לומר לך, אבל אין כזה.."
"אז.. אז מה עושים?" עכשיו הייאוש כבר צף מתוך עיניה והתעופף
החוצה, ממלא את החדר בעצמו.
"אין לי תרופת פלא, ולא טיפול קסם. לא כדורים או אנטיביוטיקה,
אפילו ניתוח לא יעזור כאן. לומדים לחיות עם הכאב, מה שכן אני
יכול לומר לך, שמתרגלים לזה, ויש רגעים שהכאב קצת דועך, ואפילו
קצת נעלם.. יש גם ימים שהוא חוזר במלא העוצמה, אבל, פשוט
לומדים לחיות אתו.."
שתיקה מילאה את החדר, ורק קול לגימותיו השקטות הפר את הדממה.
"בעצם," אמר והינח את הכוס הריקה, "יש.. יש תרופה"
עיניה אורו לרגע, אך כבו אחר שנייה, איך פתאום צצה תרופה
למחלתה חשוכת המרפא?
הוא נטל דף ועט ושרטט ברישול את הלב, שני חדרים, שני עליות,
ובאמצעו הוא צייר חור גדול.
"זו המחלה שלך, שלי, שלנו, ושל רבים אחרים"
"אז זה מה שיש לי? חור בלב?"
"אפשר להגדיר את זה ככה.. תמצאי לו מילוי לחור הזה.. מדי פעם
זה יכאב, סתימות כואבות לפעמים, והן אינם מושלמות, אבל עם הזמן
הסתימה תהפוך לחלק מהקיר וכבר לא תחושי בהבדל"
"למה לא אמרת לי מההתחלה?" היא אחזה בדף ומעכה אותו מבלי משים
לב, כאוחזת בקרש הצלה
"כי התרופה הטובה ביותר היא זמן, ונראה כאילו לך אין סבלנות.."
הוא קם ממקומו ופשט את החלוק הלבן.
"רק חכי, תני לזמן לעבור, הפצע יגליד, ויבוא יום והחור יתמלא,
הגעגועים יישארו תמיד, הם מחלה חשוכת מרפא, אבל אהבה - אהבה
היא התרופה שלהם, תני להם זמן.. רק זמן, והכל יהיה בסדר".