הזבוב שעל הקיר יודע לספר, מה ראו עיניו באור יום ובהסתר,
לעתים הוא מציק, כאילו מתכנן, לעוף מכאן ישר, אל הקיר של
השכן.
מעבר לחומות שבנינו לעצמינו, פרטיות כך אמרנו, נועדה היא
בשבילנו,
כאן נדבר ונשמח, עם בני ביתנו, נזכור ונשכח את הצרות
מאחורינו.
בין קירותינו המקושטים, נושרים עלי הזית, דהתה התמונה, הצופה
אל הבית,
היה אז שביל לא מרוצף, הוספנו גגון, כיסאות ושרפרף, ופתחנו
חלון.
מעבר לגדר, גרו זוג אנשים, לא יכולנו לשער, שחייהם היו קשים,
כל הזמן מחייכים, ויוצאים לעבודה, הוא נהג בדרכים, והיא אחות
חדר לידה,
כל ערב ישבו על כיסא הנדנדה, ללא ילדים, שיישבו לצידם.
ממול לביתנו ממש בפינה, גרה אישה מבוגרת אולי אלמנה,
לא שמענו אותה על בעלה מספרת, אומרים שבזמנו היה גיבור
במחתרת.
קולות של תינוקות מתקרבים לרחוב, וצעירה ממהרת להאכילם בקרוב,
מוזר שלא ראינו מעולם את האב, ולא יודעים אם ישנו מי שלהם
ידאג.
יושבים בחוץ , בלי להכיר אף אחד, אומרים שלום לכולם ומרגישים
לבד.
כל אחד נמצא במרחק של מטרים, העולמות רחוקים כמו קילומטרים,
והזבוב שיודע מה נכון ומי צודק, אם היה מדבר, לעתים היה כאן
ריק.