מציץ דרך חלון הסורגים וחושב כמה הימים הארורים האלה בכלא לא
מגיעים לי. לא מגיעים לי בכלל. קשה לי להאמין שהחברה שלנו
דפוקה כל כך. קשה לי לתפוס שעצם לקיחת האחריות על עצמי בלי
שהייתי חייב הובילה אותי לפה, לתא קטן מדי ואפור מדי. הכל נראה
מת פה. מה שחי רע, גם הכלואים וגם הכולאים. השפיות מקומה במקום
אחר. נמאס לי כבר לראות את הגוף שלי חבול ועוד יותר נמאס לי
מהסיבות לחבלות. זה לא מגיע לי. זה! לא! מגיע לי!
את הקעקוע הראשון שלי עשיתי פה. הכיתוב "יש מה לעשות" חרוט לי
על גב כף היד הימנית שלי. הוא מסמל את הסיבה הראשונית למאסר
שלי ואת הלך הרוח שלי. אני לא אכנע. לי יש ערכים. אני אצא מפה
בכל מחיר. אעשה זאת כי אני לא צריך להיות פה, זאת הסיבה
היחידה.

בכל יום, כדי שלא אשכח, אני יושב ומספר לעצמי מה קרה שהוביל
אותי לכלוב הזה שמקיף אותי.
ליל יום שלישי בשבוע השני של ינואר, סביבות השעה אחת בלילה,
היה גשום בעודי חוזר מיום ארוך של עבודה בתור ברמן בבר-קפה קטן
בעיר. רחובות תל אביב היו שטופים וריקים מאדם. מנותק מהעולם,
מתחת למטרייה, אני ממהר קדימה. מתכוון להתלכלך כמה שפחות.
האוזניות ניגנו לי שיר רוק כבד שהסתנכרן כמעט בדיוק מושלם עם
הברקים וכשהשיר הגיע לסופו, איתו גם החיים השגרתיים שהכרתי.
הוא הסתיים ובו בזמן צרחה נשית ניקרה את אוזניי. "די! עזוב
אותי!" הצרחה הכאובה משכה אותי להביט אל תוך החצר ממנה בקעה.
עייני מצאו יד מנסה לאחוז בכח בפינת מבנה ולפתע נמשכת ונעלמת.
כמעט בלי לקבל החלטה הורדתי מעליי את התיק והמטרייה וניגשתי
לאט לבדוק מה קורה שם. הייתי בטוח שזה כלום, שבטח סתם דמיינתי.
עוד צעד לכיוון פינת המבנה הוכיח לי אחרת. שמעתי בכי ומלמול
מבעד למעצור. "יאללה סתמי כבר. אם לא תזוזי זה יגמר יותר מהר."
הקול הגברי שזרק אותי להיצמד אל הקיר נשמע רגוע מדי. הבכי
לעומתו, גרם לי להתקדם לאט אל עבר הפינה, שורט את הגב על הקיר
המחוספס של הבניין ומנסה לשמור על דממה. הגעתי לקצה הקיר ואני
זוכר שחשבתי 'אסור שזה יקח יותר מדי זמן. להיות מרוכז. להיות
מרוכז!'. כשאני מוציא את הראש אל מעבר לפינה במטרה לבחון את
השטח אני רואה נערה פשוטת מכנסיים שרועה על הרצפה. חולצתה
מופשלת מעלה ושדייה חשופים. היא בוכה ויד על פיה. היד לא הייתה
שלה, אלא יד גברית, שייכת לחלאה שמקומו בגיהינום. גופו מעליה
ומכנסיו פשוטים עד ברכיו. הוא אנס אותה והביט בי. "היי!" הוא
צעק. החזרתי את ראשי אחורה ולרגע הייתי מוסתר. ידעתי שיש
לרשותי בערך עשר שניות לקבל החלטה ולדעת מה אני הולך לעשות אבל
התעלמתי מהזמן שהיה לי ועקפתי את הפינה בבת אחת. תוך שהוא
התעסק בסגירת כפתור מכנסיו בזריזות, הוא גם ראה אותי דוהר אליו
כמו שחקן פוטבול שיודע שעכשיו זה הזמן האחרון לעשות את נקודת
הניצחון. האדמה רעדה בריצה הזאת. הרגשתי שזה הכל או כלום וגם
אמרתי את זה לעצמי. 'זה הכל או כלום!', 'זה הכל או כלום!' ועוד
צעד, ועוד צעד, ועוד צעד. ברגע אחד קצה הנעל שלי נתקע באבן
בולטת וגופי נזרק קדימה. הכיוון היה נכון וזה הכל. נחתתי על
אחת הרגליים של האדם שהכניס אותי לפה. כאב לי הראש מהמפגש עם
הברך שלו ובינתיים הוא איבד שיווי משקל ונפל גם הוא. באותו רגע
בכיה של הבחורה הפך למן פסקול של סצנה מתוך סרט אימה, הוא סיפק
לי את הכח והרצון לקום ולהלחם עליה.

אני מאמין, או יותר נכון רוצה להאמין, שכל אדם באשר הוא,
במיוחד בחברה של היום, יודע שהוא לא פועל בדרכים שהוא עקרונית
מאמין בהם. הערכים נדחפים הצידה והתאווה והבצע תופסים את
מקומם. אפילו אני, זה שחרוט לו עכשיו על היד המשפט "יש מה
לעשות", לא הייתי עושה יותר מדיי במקרה אחר. העדפתי תמיד לשמור
על רמת חיים מסוימת מאשר לעשות משהו, מאשר לפעול ולתקן את מה
שפסול. אני קטן מדיי בשביל לשנות. אני נבלע מדיי בשביל זה.
לעומת כל זה, החיים שלי היו לפני רגע בשאלה של כן ולא והפעם
בחרתי בתשובה הנכונה. העובדה שהתרגלתי לענות לא, לשים את
הערכים בצד ולהיכנע לפחד, פתאום עוררה בי  צורך נפלא לצאת
כנגדה ולעזור לזו שהייתה בצרה. ההחלטה מילאה אותי בכח שלא
ידעתי שיש בי - תעצומות נפש אדירות שהפכו לפיזיות עם הריצה אל
עבר הזבל הזה שקרא לעצמו בן אדם. תעצומות נפש כאלו שלמרות
שפתחתי את הראש והתרוקנו ממני כמויות של דם, שלמרות שאני עכשיו
מסוחרר ושומע את קולות היבבה מתנגנים סביבי, שלמרות שאני רואה
מולי סכין נשלפת במן טשטוש לא ברור, אני מצליח להיעמד ולהתחמק
ממנה. אגרוף לפנים מטשטש אותי עוד יותר והבכי שב ומחזיר אותי
לפעול. בעיטה לאזור הברך ומיד לאחר מכן דקירה באזור החזה. הכל
נעשה כבד ואיטי פתאום. אני ממצמץ כמה פעמים בניסיון לחדד את
הראיה שלי מחדש. גופי הולך קדימה ואחורה והגפיים שלי נעולים.
עוד כמה מצמוצים ועוד כמה דמעות והראיה חוזרת אליי. מצאתי את
עצמי נאבק על הסכין שננעצה בי. ידי על ידיו של המנוול, הן
אוחזות בסכין כשלהבו עדיין חלק ממני. משכתי את הבן זונה הזה
אליי והוא משך אליו בחזרה. למזלי, ניצלתי את המומנטום ועם
משיכתו דחפתי אותו ממני. ידי נותקו מידיו וידיו נותקו מהסכין
הנעוצה. בזמן קצר כל כך החזרתי את ידי ושלפתי אותה החוצה.
האדרנלין זרם בי ולא אפשר לי להתייחס לכאב.
"תתקשרו למשטרה!" צרחתי עד חלקיק החמצן האחרון שהיה לי בריאות.
הצרחה הדהדה בין כל הבניינים הרטובים וכאילו הרטיטה אותם.
הרעמים השתתקו לכבודה. יישרתי מבט. מצאתי את המזדיין הזה עומד
דרוך מולי. כאילו שהחליט שלברוח זאת לא אופציה. כאילו שאין לו
משהו טוב יותר לעשות מאשר להקריב חיים תמורת אונס. פתאום
הרגשתי את הכאב."אין לך משהו יותר טוב לעשות?" הוא שאל אותי.
"אין." עניתי. הגנבתי מבט לזו שעל הרצפה. היא כבר הספיקה לכסות
את פלג הגוף העליון שלה ולהתרחק מהזירה. היא החזירה לי מבט מלא
תקווה מהולה בהערצה ועצב. כאילו שסימנה לי 'אין הרבה אנשים
כמוך' דרך עיניה. זה ריגש אותי אבל ידעתי שאני לא יכול
להתייחס.
"מה, אתה מעדיף למות בשבילה? אתה מהרומנטיקנים?" התריס בי.
"לא, אבל מסתבר שאני מעדיף להרוג בשביל שהעולם יהיה ריק מדברים
כמוך."
בתגובה הוא הרים מוט ברזל ארוך שנשען על הקיר שצמוד אליו.
"אוקיי." הוא סינן ומבטו כשל פסיכופט. את המוט הוא הניף אל מעל
לראשו והחל לצעוד לכיווני. אצבעותיי ננעלו על הסכין אחת, אחת.
ברגע אחד הוא שינה את כיוונו ובתנועת זריקה אחת מהירה הוא שחרר
את המוט מידיו לכיוונה של הנערה. רגעי תעופה שנראו ארוכים מדיי
הפכו לפגיעה בראשה ולנערה שרועה בתוך שלולית דם שרק הולכת
וגדלה. הרגשה של חוסר אונים החלה להתפשט מכיוון הלב ומילאה
אותי דרך כל הוורידים ועד אפס מקום. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ.
"תתקשרו למשטרה כבר!" הפעם הצרחה לוותה בבכי מקורי משלי. נדלק
הפתיל. זינקתי על האפס והוא זינק עליי בחזרה. ההתנגשות ביני
לבינו דמתה לחיבוק. זה היה האחרון שקיבל. הסכין שלו ננעצה בין
צלעותיו, מיד לאחר מכן היא נשלפה וחזרה אל צווארו, נשלפה וחזרה
אל לחיו, נשלפה שוב וחזרה אל כף ידו. גופו קרס והוא נחת על
ברכיו. הסירנות שהחלו להישמע מרחוק השתלבו עם צרחות הכאב. אני
והוא נועצים מבטים אחד בשני. שנינו בוכים מסיבות שונות. הרמתי
אותו והעמדתי אותו מולי כשידי האחת מצמידה אותו לקיר והשנייה
אוחזת בסכין מול עיניו. התפוצצתי. "זה כדי שגם אם תצא מפה
בחיים כבר לא תחזור לעשות את מה שעשית". בתנועה עדינה הורדתי
את הסכין לכיוון התחתונים שלו. עיניו עוקבות אחרי. הוא ניסה
לזוז ונדחף בחזרה אל הקיר כשהסכין נעוצה באשכיו. אבדו כוחותיו
והוא נובל להירקב על האדמה. שירקב.
בנקודה זו הזמן כאילו נעצר. הסתובבתי וראיתי את הבחורה מביטה
בי בקיפאון. היא גם לא ממצמצת. השניות דמו לשעות, הדרך אליה
הפכה ממטרים לקילומטרים. הרגשתי שאני חותך באוויר ומסלק מעליי
את הגשם. רכנתי כלפיה והעפתי ממנה את המוט שגזר עליה את מותה.
הברקים והרעמים כאילו גברו באותו הרגע. גם הם היו עמוקים יותר,
מכבדים את הרגע. הטיפות שוטפות את פניה המדממות כשאני חושב כמה
יפה היא הייתה דקות קודם לכן. הרגע משתלט עליי ואני צונח
להישכב לידה.

אני מוצא את עצמי יושב ומביט על הקיר האפור, חולם בהקיץ, ממצמץ
פעם אחת וכשעיניי נפתחות מופיע מולן כיתוב שחור על גבי גב כף
יד, ואני קם.