הוא שאל אותי למה אין לי כח לחיים.
חבל שאני לא יכולה להגיד לו שזה בגלל שאתה הוצאת ממני את כל
העצב ואת כל השמחה ואת כל הכח
לנשום
ועכשיו האוויר היחידי שאנו נושמת זה עשן והעשן פוגע בי כמו
שאתה פגעת בי, אבל הוא לפחות הוא עושה את זה בשלבים, לאט לאט
באיטיות מוות אכזרי, של הריאות שלי.
והייתי רוצה לקחת את כל העשן הזה לזיכרונות שלי ממך ואולי הם
אלו שהיו מוחקים את הכל.
ואולי את עשן? הרי אתה ברחת עוד לפני שזה התחיל.
והייתי רוצה שתדבק לי לריאות כמו העשן, ואולי הייתי מתנחמת בזה
וצועקת בגאווה שאתה העשן שאני הכי אוהבת
וחבל, כי אתה מזיק לי בדיוק כמוהו, וזה חבל שרק הזיכרונות הם
אלו שנשארו דבוקים ללב.
אז בפעם הבאה שאתה חוזר תדאג לקחת  גם אותם ואל תישאר, בבקשה,
כי כתם על כתם זה כבר חבל
ושכחתי את המסיר כתמים במח.
והוא קצת יותר חכם מהלב.