סבי היה אוכל לאט.

מולו, על מרקע שהלך וגדל בַּחֲלוף השנים, שוטטו חיות בר בין
סוואנות פראיות, חצו אגמים בשעטות אדירים ועופפו להם הרחק מעל
האדמה, רחוק מאיתנו בני האדם. אבל כל זה לא הפריע לקצב האכילה
של סבי. ביד רועדת קלות היה מרים את כף המרק לעבר פיו, ובקול
שפעם שמרתי לשתיית תה חם (והפסקתי, כי חבר אמר לי שזה "קול
שזקנים משמיעים") היה מביא את תוכנהּ אל פיו. לפעמים היה מצטרף
לחגיגה המהום עדין של נחת.

ואכן היו אלו רגעים של נחת לשבת בבית סבי וסבתי בשעת ארוחת
צהריים של יום חול, לארוחה שהיה לה סדר קבוע ויחד עם זאת
התנהלה על מי מנוחות. לארוחה שבה הייתי נשאל כמה פעמים, בקול -
או רק במבט, אם הכל בסדר, אם החיים מאירים לי פנים, אם האוכל
טעים לי, אם ריבונו של עולם דואג לכל מחסורי, ולבסוף - אם אגיע
גם מחר...

לעתים היה זה התור של סבתא לזכות בזמן המסך, ואז היו טלנובלות
ספרדיות מופיעות על המרקע. סבתא, שלקרוא לא למדה לא במרוקו בה
נולדה ולא בארץ ישראל בה עבדה, הייתה מפרשת את הדברים לרוּחָה,
מתרגמת את הבעות הפנים התיאטרליות לשפתה שלה, אִם אמי סַעֲדה
איתנו, נאלצו ההמצאות של סבתא להתמודד עם כוונת יוצר הסדרה,
ולא תמיד עלו בקנה אחד, לעֶלְצוֹן לבי המשועשע.

סבא קרא עברית כמובן, אך לא עמד בקצב הכתוביות. היה מצליח
לקרוא כמה מילים, לפעמים שורה ומשהו, והיה מקריא אותן בהטעמה
שלו - איטיות, מתפעלות מנפלאות הבורא, שואלות. אני הייתי משלים
ומסביר, ויחד היינו מחברים את הדברים לכדי תמונה אחת, לרצועה
אחת בעלת הגיון ומשמעות, אולי כפי שעשה סבי בצריפו הקטן.

צריפו של הסנדלר שְלֹמֹה, שתחת אלף נשותיו של המלך הגדול ששמו
כזה - הייתה לו סבתי אֵסְתֵר (במלעיל!) אחת, ורצועות עור
למכביר - היה גם הוא בגוון הכללי של הבית - צנוע, פשוט
ותכליתי. סבי היה יכול לשבת שם שעות, הוא, מקלט הרדיו ומכונת
התפירה שלו. בנחת, בשלווה, ברוגע - היה מכין שם חפצי-עור
לשימושו ולשימוש בני המשפחה.

ומחוץ לצריף, הגינה הקטנה ובה צמחי התבלין הריחניים: מלכת הקיץ
הבלתי-מעורערת, הנענע-מנטה הריחנית ומלכת החורף
שנואת-לבי-ולשוני היא היא השִיבָּה המרירה. צריף, גינה, מיטות
עץ כבדות ופשוטות, סלון קטן ומטבח - מסלול חייהם הנָעִים של
סבא וסבתא. משלימים את המעגל בית הכנסת שסבי כה אהב להיות בו,
והספסל עליו הייתה ישובה סבתא בשעות הנעימות של היום.
ולפני שהלכתי, מפצירים בי שאבוא שוב. האמינו לי, לא היה אפשר
שלא להיענות להזמנה: חיוך הבריק על פניה היפים ולמודי הימים של
סבתי, וסבי וַאֲני (ואחר כך גם סבתי וַאֲני) היינו מחליפים
נשיקה מרוקאית כפולת לחיים וזיפים, ואחרי שהיה לי שיחון מרוקאי
גם ברכות מתוקות ומלאות ברכת אֵ-ל, צפופות בשוואים נחים
ועומדים אך מְרַוְחוֹת את הלב פנימה: אְללַה יְבַּרֶךּ
פִיךּ...אְללַה יְעְתִּיק סְחַה...אְללַה יְהְנִיק...

גם כשהיה כבן תשעים נהג סבא לצאת אחרינו לרחוב, יורד באיטיות
רַכַּה את המדרגות שהפרידו בינו ובין מפלס השביל. עד שהיה מגיע
לַעֲמוֹד על המדרגות הנוספות שבין השביל ובין מפלס הרחוב, כבר
היינו יְשוּבים באוטו. כשהיינו חולפים על פניו היה נפתח חלון
אל ידו המנפנפת לנו לשלום. בשנים האחרונות נוסף לה מקל ההליכה,
כבד מעט ומכריח אותה לתנועה מצומצמת יותר, אך לא מצליח לשבור
את רוחה.

אומרים שלכל יהודי מצווה המיוחדת לשורש נשמתו. ואני, רק אחרי
מותו של סבי ידעתי. רק אחרי מותו הבנתי כי שלח לנו היושב
במרומים סבא מכניס אורחים כאברהם אבינו. ואם סבורים אתם
שיודעים אתם את תחומה של מצווה זו, הנה שמעו לזאת, שהמצווה הזו
מסתיימת בליווי של האורח ארבע אמות מחוץ לביתכם. ואולי תאמרו
בְּלִבְּכֶם - וכי מה יש באותן ארבע אמות? והלא ארבעה צעדים
פשוטים הם אלו.

ואולי צודקים אתם. אך נסו גם אתם לצעוד בנתיבם - ארבעה צעדים
לקראת מישהו. ארבעה צעדים מלאים אהבה. ארבעה צעדים מלאים
בגעגוע האוהבים והנאהבים. ארבעה צעדים פשוטים, צנועים, ישרים,
כמו סבא שלמה שלי.
סבא שלמה, אוהב המרחבים ורְחַב הלב, שארבע אמות היו קטנות מכפי
מידתו החסידית, שלימד אותנו איך להיפרד מאדם שאוהבים.  
                     

                                                           
                        ועכשיו אנחנו.