בס"ד

"בואי מתוקה, בואי לסיבוב", "איזה כוסית את", "איזה תחת יא
אללה".
בסהכ רציתי לתפוס מונית, לחזור הביתה למקום שבו אני ארגיש
בטוחה,
למקום שבו אני אוכל להסתכל על עצמי ולהגיד "את לא שווה כלום",
למקום שבו אסתכל שוב במראה שבחדר ואגיד "את פשוט לא יפה",
למקום שבו אשמע שוב את אותם השירים שגורמים לי להיזכר בעבר.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה חסרת כל ביטחון שיש,
ילדה שלעולם לא תסתכל בעיניים הדוקרות את הלב מבפנים,
ילדה שתענה לשאלה "מה את הכי אוהבת בעצמך", ואגיד "עיניים"
למה עיניים?
כי העיניים שלי הן ירוקות, ירוקות כמו הדשא הרך,
כי  עיניים הן הראי לנפש, הראי לכל דבר שרק אפשר לראות,
העיניים שדומעות בכל פעם שאני חווה אכזבה.

"אבל למה את לא אוהבת את הגוף שלך?", קפאתי במקומי, לא ידעתי
מה להגיב.
ניסיתי להתחמק, להסתתר מהמראה הארורה שמראה את עצמי בכל פעם
שאני חולפת על פניה.
הכרס הקטנטנה שמבצבצת לה, הקימורים במקומות שכביכול, אמורים
להיות במקומות הנכונים,
הגוף המלא הזה שגורם לי להרגיש שונה.
בכל יציאה עם חברות, הרגשתי שאני לא יודעת להתלבש כי חיפשתי את
הבגדים שיסתירו אותי,
יסתירו את הגוף שלי... פשוט שיסתירו אותי.

היום זה השתנה, היום אני כן מסתכלת בעניים, כי אני יודעת שזה
קשה.
מה שקשה עבורי, יהיה למכשול ולאתגר.
הגוף שלי? איני צריכה אישור מאף אחד,
לא צריכה אישור שאני יפה, מושכת, מלאה במקומות הנכונים,
כי אני לא אתן לאף אחד מכם להוריד אותי לקרקע, לא אתן לאף אחד
למחוק אותי,
למחוק את קארין (: