ובשובי אל קהל מיליוני התועים,
הערים בלילות, הישנים בימים,
יסתכלו הם עליי במבט קודר
וילחשו 'הוא חזר מן הצד האחר'.

יצעדו הם אל עבר כוכים חדשים,
יתאספו מול אורות עמומים ולא מוכרים,
ידברו הם בניב שאינני זוכר,
שהספקתי לשכוח בצד האחר.

ואני רק אצעד אחריהם מגושם,
אפזר חיוכים מתנצלים.
וכל מה שבו חטאתי
הוא מציאת מה שהם מחפשים.

זה היה מחדל זמני, הירדמות בשמירה,
אני פונה אליהם ואומר,
היא התחילה בתור רק עוד בחורה
לפני שלקחה אותי לצד האחר.

ותאמינו לי חבר'ה, זה לא כמו שמספרים,
אמשיך בייאוש לתרץ.
זה ממש לא רק נגיעות ופרחים,
זה אטום, זה מחניק, זה לוחץ.
ולא פעם רציתי לברוח
ולא פעם רציתי לשוב
רק חיכיתי לאגור עוד קצת כוח
שלא אזדקק להיות אהוב.

אך דבריי נותרים להדהד
כדברי כפירה צורמים.
איך העזתי להעלות על מוקד
בדיוק מה שהם מחפשים?

את הטעם הזה אני מכיר ממזמן -
ממבטי היושבים במעגל
עת יצאתי משבע דקות בגן עדן
במסיבת בת המצווה של מיכל.
באותו לילה, כששבתי הביתה
בפי היו שני טעמים חדשים;
הראשון הוא אשמת המנצח
השני הוא חדוות נעורים.