התחלתי לכתוב את הרזומה, לא ידעתי אם להתחיל עם זה או להשאיר
את העובדה הזאת לאחר כך, לא רציתי שיחשבו שאני שויצרית, ומצד
שני לא רציתי שיחשבו שזה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, ואולי
זה לא בדיוק מה שהם מחפשים פה במחלקת הקריאיטיב של משרד הפרסום
השלישי בגודלו בארץ. אז חיכיתי עם זה, עד שעברה מחוץ לחדר
הישיבות תקציבאית, ואיך ידעתי מיד שהיא תקציבאית? זה מאוד קל
אחרי יותר מ-15 שנים בתחום, זאת בדרך כלל הבחורה הכי בלונדינית
והכי יפה על נעלי העקב הכי גבוהות, דקה לפני שהפכו אותה
לדוגמנית חצאיות מיני באתר כמו האיים הקריביים וכו׳. בכל אופן
מרגע שהיא עברה שם, הרגשתי סוג של מצוקה קלה, לא משהו רציני
מדי, כי אני מאוד משוכנעת ביכולות המקצועיים שלי, אבל אז בדיוק
הוספתי גם את זה לרזומה כי הרגשתי שזה יוסיף לי נקודת זכות
רצינית. הורגת יתושים מקצועית רשמתי, והוספתי לא פוחדת
מג׳וקים, פרפרים שחורים מעופפים וגם לא בעלת דעות קדומות על
הריגת עכבישים בשעות כאלה או אחרות.
סיימתי את הרשימה כשבדיוק נכנס אבו נפחא לחדר ורצה להציג לי את
שמש מהתחת שישמש כבן זוגי לצוות.
לחצתי לשמש את היד ושאלתי איך הוא מעדיף שאקרא לו, הוא ענה
ששמש זה בסדר גמור, כבר פחות חיבבתי את הבחור, ציפיתי לתשובה
קצת יותר מקורית. בכל אופן אבו נפחא לא טרח לקרוא כלל את
הרזומה שהקדשתי על הכתיבה שלו יותר מחצי שעה, זה היה קצת מעליב
אבל אחרי סבב היכרות עם שאר האנשים במשרד הבנתי שאולי מוטב
שאשאיר את הכישורים שלי נסתרים בינתיים. הבלונדה התנדבה לעשות
לאבו נפחא קפה והוא שאל אם גם אני רוצה, אך כדי לא לפתוח חשבון
עם הבלונדה ויתרתי על הקפה, רק לחצתי לה את היד תוך כדי בדיקה
של סימנים או שאריות כלשהם של ניתוחים פלסטיים, הגעתי למסקנה
שהיא אכן קיבלה את הנתונים הנפלאים מאמא טבע, אולי פרט לכמויות
המייק אפ ושיניים ממש בולטות שהשאירו הוכחה בולטת למציצת אצבע
עד גיל מאוד מאוחר.
קראו לה מלי, ולמלי היתה פוביה קשה מחרקים, לקח לי זמן לגלות
את זה וכשגילתה את זה במרפסת העישון לתקציבאית המולטית מיד
חשבתי שאוכל לסייע לה עם הבעיה הזאת שלה, אבל משהו באיך שהיא
מצצה את הסיגריה עם הרוק אמר לי ששום דבר טוב לא יצא לי מלמחוץ
ג׳וק למלי, חשבתי לעצמי בלב מה לי ולה בכלל, היא עוד חודשיים
בקריביים ואני טוחנת שעות נוספות עם תחת ואבו נפחא בחדר
ישיבות, שחוץ מיתוש או שניים אף אחד לא ממש רוצה להישאר בו
בשעות האלה של הלילה.

באותו שבוע תחת משריץ עוד ועוד רעיונות משוחזרים שראה ממש
החודש בטלוויזיה, לקמפיין החדש שלנו. העיניים שלי מתחילות
להיסדק, אני חושבת לעצמי שרק אם יסתום קצת אני אוכל להתרכז
בזמזום הזה בחדר. בשנייה שהוא עבר לי מול האף הבאתי לו מחיאה
שמחצה אותו ישר בין הידיים. ״חיה ותן לחיות״ מלמלתי לתוך היד
וראיתי את תחת מביא לי מבט של משוגעת. פתאום אבו נפחא נכנס עם
הנייד ביד, תוך שהוא עושה לי מין תנועה כזאת של קומי רגע, אבל
מהר, עם האצבעות של היד הפנויה שלו, אני מגיעה עד אליו הוא
מסיט את הטלפון הצידה, דוחף לי שטר של מאה שקל ליד ובחצי לחישה
אומר לי, מלי לא באה והלקוח עוד חצי שעה כאן, רדי למטה תביאי
קילו קרואסונים, בורקס לפני שהם בדלת. מסובב את הגב ומרים את
הקול שלו: "אתה יודע מה שמחה, זה לא מעניין אותי. כמו שהכנסת
אותי לזה ככה אתה תוציא אותי".

עמדתי רגע עם השטר ביד, שוקלת צעדים, הבנתי שמכאן זה עומד רק
להתדרדר, לקחתי את התיק ביד, דחפתי לתחת את השטר ויצאתי מהחדר.
עברתי את אבו נפחא בפרוזדור, חייכתי למולטית עם המגש באמפתיה.
הזמנתי את המעלית וירדתי לעם.