|
בס"ד
היה היה פעם ילד רך. שמדי לילה היה נעקץ
ילד רך ונעים. מעט שברירי. בזעקות שבר קורא להורים
והאב מתעורר ממרפקי האם. זועק ונוהק. אל הילד נחלץ מתנודד
נומה נום ילדי הקט. שר לילד חרישית. ובמוחו הקודח. מדמיין
עכביש [שיאכל את היתוש. הערת המחבר..]
"הגיע זמן לישון". קורא הפלא-פון. "השעה... אחת ואפס דקות".
והאב בלי משים. משתיק את השעון
לילה אחד גם האב נעקץ. מסתכל בשעון ורואה. חמישה לאחת
עכשיו הוא שלי. קרא בלא קול. והתגנב חרישית. אל מיטת הפעוט.
ואכן. יתוש פוספוס. מתנודד בלאט. לפת שחרית. של השעה אחת
ספלאש. הרגיש הקיר שממול. מלא כף נחת. נחתה על הקיר.
וביניהם... יתוש
תפסתי אותו. האב בלב רוטט. מסיר את ידו. וראיה מחפש.
ועל הקיר. אכן. כתם גדול. אחת אפס אפס. בצבע אדום |
|
|
אחרי שגומרים
לדבר הקול שלנו
ממשיך במרחב.
המילים מתבלגנות
והופכות להמיית
הגלים, לקול
הרוח, לרשרוש
העצים...
אם נפסיק לדבר,
העולם ישתוק. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.