לפתע פתאום הכל צף שבעים שנים לאחור אל שבר הבראשית של הדברים.
הגלבוע אותו גלבוע - הדור, עצום ודחוס. אז, כמו עכשיו, דוחק את
השמש תחתיו בסוף היום, וקרני האור עוד חודרות דרך מדרונותיו
ופיתוליו והעצים שמעליי, הם נסורת השקיעה. גם אז שברי אור וצל
יצרו עבורי את תמונת חיי: עמק תפארת, ושדות כותנה, וצהוב וחום
נפרשים על הארץ.
אני פותחת את דלת המכונית, פיאט לבנה ומיושנת, ומשירה מבטי אל
המקום בו ביליתי את היום. זוהי אותה בית אלפא. בתים קטנים
וגגות אדומי רעפים, מוקפים חצרות, מקושרים בשבילים. יותר רכבים
ופחות ידיים עובדות. הכל פתאום ראשוני יותר, והריחות והטעמים
והקולות שבים וצפים למולי - ריח האדמה אחרי הגשם. צחנת הרפת.
קריאות התרנגול. ניחוח התבשילים מחדר האוכל, והילדים הרצים
בחצרות, והמבוגרים המתכנסים לאסיפה. נינתי, בת תשעת הימים, זאת
שביקרתי וליטפתי והחזקתי ונישקתי כל היום - היא חלוצת הדור
החמישי לפלא הזה. הוריה, זוג צעיר ותמים ושובה לב, שבצעד אמיץ
החליט להעתיק את עצמו לקיבוץ הנידח והנשכח הזה, לעולם לא יבינו
את התחושות העולות בי כרגע. את כל כובד משקלם של דברי ימי
המקום הזה סוגרים עלי, עוטפים אותי ולא נותנים מנוח
למחשבותיי.
אני חוגרת, מתניעה את המנוע ויוצאת לדרכי. עוברת את שער
הקיבוץ, פונה לכביש המהיר. עמק בית שאן, בנסיעה מהירה לכיוון
עפולה. המחוג במכונית מסמן מהירות מאה עשרים והדרך כולה שלי.
ידיי, בנות שמונים וארבע שנים, מלאות קמטים, אוחזות בהגה
בביטחון. אני מביטה אל המראה הימנית, ורואה את הסרטים הכתומים
מימי הגירוש עוד קשורים שם, הולכים ומתבלים לאטם. בקצה המראה
מופיע אופנוען צעיר שבא לחבל בזכרונותיי. מהירותו מופרזת,
קסדתו אדומה, מנסה לעקוף אותי מימין. פרחח, חיה רעה - המרחק
בינינו מצטמצם, הולך ונדחק, ואני מסרבת לתת לו את המרווח הנח
לעקיפה. דרך משקפיי השמש שלי, מול המראות, אני עוברת מהמראה
הימנית לאמצעית לשמאלית, וההוא מנסה מכיוון שני, מגיב במהירות,
מתקרב אל החלון -
"סבתא'לה, מה יש, תני לעקוף, בחיאת - קצת רייסים של סוף היום
-"
פותחת חלון, משירה אליו את מבטי. במבט קר וחטוף, אותו מבט חמוץ
שנשמר לשוטרי מג"ב, לפושעי הגירוש, לאלה שראיתי גוססים מול
עיני ולא ריחמתי עליהם. הווילדע חייע מבוהל, מתבלבל, מתנדנד על
האופנוע, ואני מסננת לו, "מנוול."
פניה חדה שמאלה. פניה חדה ימינה. הוא כמעט מוסט ונופל על
הכביש, ואז שב למסלולו באיטיות, כמו הלום קרב, ואני כבר הרבה
לפניו, הולכת וקוברת אותו יחד עם בית אלפא ושבה אל אותו סחרור
של זיכרון חטוף.
מרימה את ראשי, מביטה במראה האמצעית. זקנה מקומטת, זעירה, אך
שמורה היטב. רזה מאוד, זקופה, לבושה שמלה הודית - אריג יפיפייה
של זהב ואדום הנשזרים זה בזה. מה הוא יודע עלי, החלאה. את סבתא
שלו, שוודאי טבעה כבר מזמן בכימותרפיה, שהרעילה אותו ואת עצמה
במזון תעשייתי מגיל אפס, שאיבדה את עצמה לדעת מול שעות על גבי
שעות של תכניות מציאות ומניקורים ומועדוני ברידג' בבית אבות,
הוא בטח לא מבקר כבר. מעדר ודאי לא החזיק מימיו. הזקנה הזאת,
שלוחצת על דוושת הגז עד לקצה גבול היכולת, לא הייתה כל כך זקנה
פעם.
ופתאום אני שוב שם - עומדת על ראש הגבעה, מתצפתת על בית אלפא
וחפציבה ועמק המעיינות כולו. בת ארבע עשרה. זה אלף תשע מאות
ארבעים ושתיים, וראשית הקיץ. חום כבד, צורב, שמש בוהקת שמאכלת
תחתיה הכל, והפכה את הארץ למרבד צהוב ומת. המדידות
המטאורולוגיות בבסיסי הצבא הבריטים לא השאירו מקום לספק - השרב
הקשה ביותר שתועד בימי היישוב. לראשי כובע, לצידי מימיה, ואני
נבלעת בצלו של עץ אקליפטוס ענק העומד מאחורי. אבא הוסיף תפילה
הבוקר כי החום יביא כלייה על הכוחות הגרמנים במצרים. שישובו
לארץ מולדת הקרירה, שיחזרו למאבק המושלג ברוסים - רק שיעזבו
לשלום את הלבנט המהביל הזה, הבוער ככבשן, ושאיננו ערוך כלל
למאבק עיקש מול הצבא השועט מאפריקה.
אני מביטה על הנעשה תחתיי ממרום הציפור - על הרפת ועל הלול, על
חדרי הילדים, על הטרקטורים. על שיירת רכבים בריטים הנוסעת
מירדן לחיפה. על מתווה מסילת רכבת העמק, על המעיינות והעצים
ועל אותה ארץ תפארת עליה חונכו מינקות - שאנחנו יועדנו לתפקיד
חלוציה. החום שיתק את כל העבודות, והכל מסתגרים, מותשים,
מוצאים מנוחה תחת כל מקור צל שנופל בחלקם. אני נאנחת ובוחנת
באדיקות כי איש לא מתכוון לרגל אחריי, וממשיכה בדרכי.
הדרך פתלתלה וסבוכה, עוברת בין עצי שיטה וקוצים ואדמה לוהטת.
רק שתי דמויות עולות ברוחי באותו רגע, ככל שאני הולכת ומתקרבת
אל היעד.
האחת - דמותו שלו. יזהר, לבוש בגדי עבודה, גופו שזוף, פניו
מתחילות להצמיח זיפים. יזהר של מכתבים סתומים, בכתב יד צפוף,
של הודעות קצרות ותכליתיות על מקום פגישה ושעה משוערת. יזהר
איש חידה. ילד כמוני - משחק עם אחיו הקטנים במשחקי מלחמה, והוא
מונטגומרי ורומל לסירוגין, וחייל סובייטי אמיץ ומלח אמריקאי
ביפן ואיש מודיעין חד מחשבה המפענח צפנים של האויב הגרמני.
קורא ספרי הרפתקאות כמוני, ועובד במשק בבקרים כמוני, חולב
ומדשן וקוצר תבואה. הוא ישן וגר בבית ילדים כמוני. וכשם שאני
התחלתי לעיין בעיתונים ולהאזין תכופות יותר ויותר לרדיו
בחודשים האחרונים - כך גם הוא. כי משהו ביזהר גם הולך וחוצה את
אותה נקודת סף, אותה תשישות בעיניים, והתארכות הפנים וזקיפות
הגוף, ועומק הקול והמילים הבוקעות ממנו. אני נזכרת באווירה
שהחל להשרות בשתי פגישותינו האחרונות, ובאחרונה במיוחד, של קשר
ההולך ונרקם מעבר לידידות בין נער לנערה, אלא קשר הצופן בחובו
דבר מה חשוב ויקר ומיוחד הרבה יותר, של גורלות ההולכים
ומתלכדים בחיים בתוך ארץ קטנה במלחמה גדולה, ונפש ההולכת
ומבשילה בגוף אשר קטן מלהכילה.
ואילו כנגדו, מולו, בתחושת בוז ודחייה מנוגדת - ליז. כמה
שאיננה רצויה פה. אליזבת המאומצת, הילדה היפהפייה מאנגליה
הרחוקה. בת גילי אך שונה ממני לאין שיעור. היא - זהובת שיער
ותכולת עיניים, מקוטעת דיבור ותנועה. אהובה על כל חברי הקיבוץ
והעמק כולו, דווקא משום שנכשלת כשרון צורב כל כך בעבודות
הקבוצה, אבל איזה כשרון מפואר - מלא חינניות וקסם אירופאי
המפצה על כך שהחריצות ממנה והלאה. החניכה האהובה בקן השומר
הצעיר - אך מנושלת מכל מחשבה אידיאולוגית על חיי הקבוצה
ושיתוף, כי כל אלה בטלים בשישים אל מול חיוכה המתוק. אני
לעומתה - שחומת עור ושיער, לבושה בגדי עבודה קרועים. אפי ארוך,
פניי כעורים, אבל אני נעה כעת כאיילה בוואדי, מתמסרת לדרך
המתפתלת ולסלעים ולמדרונות. ראשונה להשכים להאכיל את החיות,
אחרונה לסגור את הרפת. חדת לשון ומחוצפת, ובשל כך גם מרוויחה
בכבוד את היעלמותי מהקיבוץ - איש לא יחפש מרים הארורה בצהרי
יום לוהט שכזה.
מלבד ליז. היא עשויה לבוא בכל רגע. חוסר היכולת שלה להבין
רמזים, והדחף הבלתי נלאה שלה להשתמש בי כמי שתפיג את תחושת
הניכור, השעמום והבדידות המתמדת שהיא משרה על עצמה מעת לעת -
כל אלה עשויים להביא אותה לחיפוש אחריי בכל רחבי העמק, בלי
כובע ומים, ולקלקל הכל.
לפתע גן העדן הפרטי שלי נגלה אלי וכל חששות וטרדות היום
מתפוגגות בבת אחת. המעטים שידעו על קיום המעיין הזה ידעו גם על
הזכות הגדולה שנפלה בקרבם. הוא היה היפה ביותר בעמק, ויש
הסוברים - בארץ כולה. רחב ידיים, צח, כולו טורקיז בוהק על רקע
אור השמש המסנוור. אני יורדת אל שפתו, ובמבחינה בדגים קטנים
השוחים בלהקה, ובצפרדע מקרקרת. כולי ספוגת זיעה מהצעידה
הארוכה, והשרב הולך ומכביד סביבי ככבשן בוער. אני סורקת את
השטח סביבי - יזהר טרם הגיע. גם אף אחד אחר לא. המים קוראים
לי, ואני חולצת את סנדליי, ומנתרת אל המים בעודי לבושה. הקסם
הזה, המפגש הנפלא בין הקר לחם, בין המשחית למעורר, מכה בכל
גופי כבבת אחת. כולי מתמלאת חיות ורעננות, ואני צוללת לעומק
ושוחה ומקיפה את המעיין. אז בא קול מוכר, לו ציפיתי, שקורא
בשמי משפת המעיין.
יזהר הופיע. מחייך, פושט בגדיו וקופץ אל המים. למשך שנייה או
שתיים לא נראה, ואז אני מרגישה את זרועותיו תופסות בי מאחור,
מחבקות, ואני מטה את ראשי ושפתיי פוגשות בשפתיו לנשיקה חפוזה.
הוא מוסיף ומחבק, ואני מרגישה את זיפיו נוגעים בעורפי, והוא
לוחש, "מירי שלי, התגעגעתי."
והצמרמורת הזאת שוב עולה ומדגדגת בי, של גבול שמתמוסס ומתפרק
למול עיני. שהנה, מרים הזאת, המוזרה מבית אלפא, זאת שהפכה לחלק
בלתי נפרד מחברת הבנים העובדים במשק, לאחת מהם אבל לא מהם,
המתנערת יום ולילה מדמותה הנסיכותית של אחותה המאומצת - חווה
את זה. את מה שהובטח לה, וחשבה שהוא שקר, את טעם השפתיים שלו
וההתרגשות. עוד לפני ששותפתה לחדר, נעמי קלאוזנר, מצאה את זה,
ולפני שרינת שורימן בכלל חשבה על זה כאפשרות.
"גם אני," אני עונה לו בחיוך, מסתובבת אליו, והוא עוד עוטף
אותי, ולפתע פתאום עיניו מביטות בעיני ותהום נפערת ביניהן.
כפות ידיו מחליקות על זרועותיי, ולבסוף אוחזות באצבעותיי שלי,
ואנחנו מותחים את ידינו למעין מעגל ההולך ונסחף אל מרכז
המעיין.
"הם יגיעו לכאן ויהרגו את כולנו."
ככה הוא מטיח, בלי לרסן או לרכך, ושוב נשמע החספוס החדש הזה
בקולו. אני עוד התבדחתי בבוקר על הגרמנים שמתבשלים להם בשמש
הבוערת בלוב ובמצרים. הוספתי ושכללתי את מתווה הדמיון למראה
גדוד שלם, מיוזע ועייף, אנשים אירופאים שנשלחו מהשלג והכפור
הרוסי לתופת הזאת. בדמיון שלי הם מוצאים פינת צל תחת צריח
הטנק, או באוהל מאולתר, ולוגמים ממימיות וממיכלים חלודים. נפשם
עוד מבקשת לחזור לביתם, לנשים ולילדים שמחכים בבית. גברים
שזופי עור באמצע המדבר, לבושים בגופיות, משחקים בקוביה ומספרים
בדיחות גסות בקולניות. אנשים צעירים, אבודים, כמעט תמימים.
ופתאום כך, "הם יגיעו לכאן ויהרגו את כולנו." הפכו כבאחת לחיית
הטרף של היטלר, החוצה את המדבר בדהרה, כדי להגיע ממש כאן,
למעיין הזה, ולהרוג אותנו בצהריי היום הקיצי והמנומנם הזה.
אני נאנחת, ממלמלת, "לא, יזהר, נו, באמת -"
"ברדיו שמעתי", הוא משיב, "הגרמנים כבשו היום את נמל טוברוק.
שלושים אלף שבויים אנגליים נפלו בידיהם. הם מתכוונים להמשיך
הלאה, לאלכסנדריה וסואץ ולסיני ומשם אלינו. דבר לא יעצור בעדם
מלהגיע לפה."
הוא מאזין לרדיו באדיקות, כמובן. שומע את כל המהדורות, ומעיין
בעיתון דבר מידי בוקר, סוקר אותו עד אחרונת הידיעות. בביתו
שלו, כך סיפר, בנהלל, ישנה מפת עולם ענקית, והוא מסמן ומוחק
ועוקב באדיקות אחרי התקדמות הכוחות. ספרים יש לו למכביר, הוא
מצותת תקופות לשיחות המבוגרים, ובימי שישי בבוקר הוא עובד
בחלוקת עיתונים - דבר לא נסתר ממנו.
המחשבה הזאת, על מותנו הקרב, כאן במים הזכים האלה, הייתה בלתי
מתקבלת על הדעת.
"זה לא יקרה, יזהר, זה פשוט לא. הם ייבלמו. אתה תראה, יהיה קרב
גדול והם ינחלו מפלה."
"מרים, באתי לפה כדי להגיד לך שאני עוזב. שזאת הפעם האחרונה
שאת רואה אותי. לפחות האחרונה שאני יכול להבטיח."
בכל רגע אחר האמירה הזאת הייתה נראית כמעט מגוחכת. כאילו הנער
הזה, שלא גדול ממני בהרבה, אונס את עצמו לצורת הדיבור של
גיבורי ספרי ההרפתקאות שהוא קורא, כאילו הוא אחד מאותם לוחמים
מהוללים שאותם שיווה בדמיונו מאז ימיו כילד קטן. אולם מילותיו
נאמרו בנימת רצינות תהומית, תכליתית, חדה וברורה.
"אני מצטרף למחתרת."
"מתי?"
"עוזב מחר."
"לאיפה?"
"נקודת כינוס, לא יכול להגיד בדיוק -"
הוא מנתק את ידיו משלי, ומתחיל להיסחף הלאה ממני, הולך ומתרחק.
שפירית קטנה נוחתת לידי, נוגעת ברגליה הדקיקות בקו המים, יוצרת
הפרעה מתפשטת במרחב.
"מה הם מתכננים?"
"לאמן אותנו בנשק. ואימוני שדה ושטח. כמה שיותר מהיר, בשביל
-"
"בשביל מה?"
"יש תכנית."
"למות כולם?"
"להלחם כולם. הרי הם לא ירחמו."
"אם ככה דבר לא השתנה. הם עדין יהרגו את כולנו."
המשקל העצום של המילים האלה, כמו גוש עופרת אדיר בגודלו שנוחת
על הארץ ומרעיד את כולה, העביר רעד בקרבנו. פתאום כל העובדים
במשק, הקן של השומר הצעיר, כל כיתת אגוז, וליז, ואפילו אמא
ואבא, כל התום והשדות המוריקים והמעיינות ואור השמש הבלתי נדלה
של הארץ - הכל מצטמצם לנקודה זעירה, טובעת באוקיאנוס עמוק
ואינסופי של אי ודאות.
"מה התכנית?"
"אני לא יכול לספר לך, אני בעצמי לא יודע עד הסוף. אבל באתי
להיפרד."
אני מביטה בו. הגבר שבו נותן את אותותיו, והילד שבו הלך והתכנס
והחל נפרד מתווי פיניו ועיניו ושפת גופו. לבסוף, כשהמילים
הגדולות מפי בורחות, על מלחמת העולם והמחתרת והרגש האסור שבוער
בקרבי, אני מצטמצמת לקרוב, לאישי, ונזכרת בתאריך.
"עברה שנה. שנה בדיוק. היית מאמין? לפני שנה מהיום, ואתה עוד
ילדון, בורח מנהלל למעיין שאתה משוכנע שרק אתה מכיר -"
"ובאמת, מי כבר מכיר אותו?"
"-ואת מי פגשת? את מירי הסוררת. כי מי כמוני מכירה פה כל שביל
ואבן וכל טיפת מים."
הוא מחייך בביישנות, נזכר גם הוא. בהרפתקה שלו, הפרטית, בחקר
הארץ, ברצון העז להיות חוקר ואיש טבע, להכיר את הארץ הזו על כל
בוריה, וכשתבוא העת למלחמה עליה - יהיה הידע לעזר מול כוחות
האויב. פתאום כך הפך המשחק למציאות, והילדה הקטנה שפגש בו כבר
לא ממש ילדה, והוא תכף גבר המחזיק נשק ביד.
"אולי אבוא איתך?" אני שואלת פתאום.
השאלה הזאת, שבאה יש מאין, מנושלת מכל היגיון או חשיבה מעמיקה.
רק רצון פתאומי להיות קרובה אליו, לשמוע ממנו, ולדאוג לו.
ואולי - כך אני חושבת מיד אחר כך - גם רצון אחר. להתרחק מהמקום
הזה, החם והקשה, שלא רואה בי אלא כחברה מין המניין, כצילה של
ליז, ככעורה שבבנותיו.
"השתגעת?" הוא אומר, וכבר יוצא מהמים, מייבש את עצמו באור
השמש. אני רואה את כפות רגליו החשופות עומדות על בוץ ומסלע
לוהט, מלוכלכות ומשופשפות. "את קטנה מידי, ואת עוד צריכה
להישאר בקיבוץ, ואת גם -"
"גם מה?" אני שואלת, יוצאת גם אני ונעמדת מולו. "גם מה? תעני
לי. הם מגייסים את כולם. וכולם גם יירצחו, אם הם יפרצו את
הקווים באל עלמיין. מה אתה רוצה, שהגברים ימותו מות גיבורים,
ואנחנו - מה איתנו? נאנס, נשחט, נומת בגיא הריגה, בלי יכולת
מגננה אחרונה בלעדיכם?"
בכל מילה אני הולכת ומתקרבת אליו, והקול שלי הולך מתגבר, וגם
הרגש והרעד בגופי. ככל שאני מתלהטת בתוכי, ככל שהוא מרתיח את
דמי, ככה אני גם מבחינה איזה עיניים טובות יש לו, והאש שלי
פוגשת בקרח שלו, ואני תופסת בידיו הקפואות שרק יצאו מהמים,
ומרגישה שוב את אותה תחושה אסורה העולה כדגדוג בבטן, שהולך
ומתגבר ועולה בגרוני, ואני עומדת לצעוק את מה שאני מרגישה אליו
בקולי קולות -
אלא שקול אחר קורא פתאום. צווחה איומה עולה מעצי האקליפטוס
שמעלינו. שתי דמויות נעות שם, כעין מרדף. בתחילה הן רק צלליות
שנראות ונעלמות לסירוגין מאחוריי העצים, ואז פורצת לכיווני
דמות ילדה יפהפייה, זהובת שיער, תכולת עיניים, שרצה קדימה
כאחוזת טירוף.
"תעזוב אותי! תעזוב אותי! Leave me alone!"
ניכר בליז שכלל לא הבחינה בי וביזהר. מיד אחריה מגיע גבר צעיר,
גבוה וגלוח ראש. תווי פניו, מדיו ונשקו מסגירים אותו מיד -
חייל בריטי. הוא רץ אחריה, מהיר ממנה באופן משמעותי, ותופס בה
בחוזקה. לפני שאני מספיקה לזוז, להגיב, להכיל את כל רצף
המאורעות הוא לופת אותה, ומטיח אותה בקרקע. גופה קורס אל הקרקע
הלוהטת, והצרחות מתחלפות בבכי חנוק. הוא נשכב עליה עם כל כובד
משקלו, לוכד אותה תחתיו, ידו האחת חוסמת את פיה מלצעוק וידו
השנייה נשלחת אל שמלת הבד שלה וקורעת אותה.
יזהר מזנק בבהלה, ותופס באבן גדולה. הוא משליך אותה אל לכיוונו
ראשו של החייל, מחטיא ופוגע בגבו. הוא רץ לכיוונו, שולח יד
ומנסה לחטוף את אקדחו של החייל. הבריטי, מצידו, משחרר גניחת
כאב, נוטש את ליז ומנסה להשיב מלחמה. האקדח כבר בידו של יזהר,
אבל החייל לופת אותו בעוצמה רבה, והוא מאבד את האחיזה בו.
השניים נאבקים זה בזה כשני מתאבקים בזירה. החייל חזק, גבוה
וחסון ממנו, והוא מתחיל להוליך אותו לכיוון המעניין. הוא שולח
בעיטה חזקה ביזהר, וזה מתכווץ באנקת כאב, ותופס אותו וגורר
אותו לטביעה.
אז חושיי חוזרים אלי כבאחת. האקדח עוד מונח כיתום על הארץ. אני
רצה, תופסת אותו במהירות, ומשירה מבטי אל שני הגברים הנאבקים.
יזהר, הצנום והצעיר, מושלך אל המים, ואויבו  עוד תופס בגרונו
ובא לקפוץ גם הוא ולהורידו למצולות.
כל התחושות שליוו אותי מראשית היום, הדאגה ליזהר ואותו רגש
נסתר שעלה בגרוני, וגם הקנאה והרצון להוכיח לו את כוחי, כל להט
הרגע והדאגה לליז ואליו, כולם התנקזו לשבריר הרגע בו דרכתי את
האקדח, כיוונתי לגב החייל ולחצתי על ההדק.
שום ספר או תסכית רדיו או סיפוריו של אבי ממלחמת העולם הקודמת
לא הכינו אותי לזה. קול הנפץ היה קצר, אדיר ונורא. ריח אבק
השריפה עוד נישא באוויר הקיצי כשהחייל התנדנד על שפת המעיין,
וכתם ככה הולך ומתפשט בגבו. כשיריתי בו פעמיים נוספות, כבר
ידעתי למה לצפות. הוא הצליח לסובב אלי את ראשו, במבט מיוסר שלא
מסגיר דבר. צווחה קטנה, והוא נופל למצולות המעיין ללא רוח
חיים, ויזהר משתחרר מאחיזתו.
ליז ואני, בצעדים מפוחדים וזהירים, מוליכות את עצמנו אל אותה
נקודת נפילה. יזהר יוצא מהמים ומתיישב לצידנו. ליבנו עוד הולם
בקרבנו ואף מילה לא נאמרת. רק קול יפחותיה החנוק של ליז עוד
נשמע, והיא נצמדת לגופי בחוזקה, דמעותיה נמהלות בשיערי הרטוב.
שבעים שנה אחר כך ואני עושה סיבוב פרסה בצומת הראשונה שנגלית
אלי. נוהגת לקיבוץ עין הנצי"ב. הנסיעה הביתה תחכה, הזיכרון הזה
חזק ממני, והוא זה שעתיד לקבוע את דרכי היום. כל צרור
הזיכרונות האלה עולה וצף מולי כמו דמו של החייל המטמא את מי
המעיין הזכים. קול קורא לי לחזור לשם, לשבר בראשית, למקום ממנו
הכל התחיל. אחרי שבעים שנה המקום כבר ידוע לכל. קיבוץ קם שם,
ארבע שנים אחרי. כבישים נסללו, מבקרים באו והלכו, מדינה קמה
ונבנתה. שבעים שנה אחרי, והדרך מוכרת לי ככף יד - אני מחנה את
הרכב בשער הקיבוץ, ויורדת באותו נתיב מוכר. השמש שוב קופחת,
הסלעים שוב לוהטים, העמק שוב כולו מצהיב והגלבוע עודנו משקיף
מלמעלה.
המעיין השתנה, כמובן. בקבוקי פלסטיק ושיירי מזון נערמו
בגדותיו. חבל נקשר לאחד מענפי האקליפטוס, וילדים נוהגים לקפוץ
באמצעותו למים. מזרנים משומשים, שיוצרו במפעלי הקיבוץ, שטים
במים ומשמשים לציפה. אבל המים הזכים, מי הטורקיז שאין עוד
כמוהם בעמק המעיינות, נשארו באותו הצבע וקסמם לא פג.
המעיין ריק. אני שומעת את קריאות העורבים וציוצי היונים בעצים
שמעלי, ומרחוק את שאון המכוניות הנוסעות בכביש. מלבד זאת -
דממה. אני יורדת, יחפה, וכל הדרך מוכרת להפליא. כאן ליז יצאה
לראשונה מהעצים. ובדיוק בסלע הזה - החייל בא לבצע את זממו.
אני נכנסת למים, עדין לבושה בשמלה ההודית. המים עוטפים אותי,
קרירים, מרעננים, מרפאים. בתחילה מכניסה את כפות רגליי
הקמוטות, ואז בתנועה זריזה צוללת פנימה. הקור מרענן ומחייה את
רוחי.  אני עולה אל פני המים, קשישה בת שמונים וארבע, ושערות
השיבה והבדים וגופי הדק, כולם צפים ונרטבים ונספגים זיכרונות.
זה לא עניין של מה בכך, לראות את אחותך המאומצת נאנסת אל מול
עיניך. גם לא לראות את הגבר שלך, שעד לפני רגע היה עוד ילד
ומהוסס ומפוחד, נלחם ונאבק והופך לראוי לשמו. לבי רועד בקרבי,
אני מרגישה את תשישות היום, ותשישות שנותיי משרות עליי חולשה.

לפתע - התכווצות חדה בלב. הוא מתקרב, אני יודעת. המוות כבר
מרחרח ומתצפת עלי, הזקנה המרירה והאבודה הזאת, ותיכף יבוא
וייתבע את הצטרפותי אליו. הרי הלב כבר מחסיר פעימות מעת לעת,
ושום רופא לא ייגע בלב הזה - איש מהם אינו מבין דבר. אם לא
אתאשפז, אם לא אנתח אותו, אם לא אכלא את עצמי בבית בציפייה
לביקורים חמוצים של הילדים והנכדים - מה כבר נשאר לי, בימים
הקצרים האלה, שאין לי כל ספק שהם האחרונים שנותרו לי?
התשובה מגיעה אלי בלי היסוס. אותו קול הרפתקני שקורא בי, לצאת
ולחקור, לצאת ולשאול, רגע לפני שהכל נגמר. כי הארץ הזו, לאורכה
ולרוחבה, לאורך שנותיה הארוכות ורגעיה הספורים ומלאי
ההתרחשויות, הייתה המקום בו הייתי אני, והפכתי למי שאני היום.
כן, אם יש פה מסע, אם הוא אלבום תמונות חיי הרצות אל מול עיני,
הרי שכאן הוא מתחיל. כאן, בגיל ארבע עשרה, בו נפגשתי לראשונה
עם שני הצירים שהנחו את המשך חיי. הרי ביום ההוא לראשונה - ולא
בפעם האחרונה - ידעתי מוות והרגתי אדם. ובאותו יום, לראשונה,
הרגשתי את הרגש החמקמק והאכזרי לא פחות שעלה בגרוני כשהבטתי
בעיניו של יזהר. אותו רגש שהצליח ללכוד אף אותי, המרירה,
המחוספסת, המצולקת. הרגש שכונה בפי גדולים ורומנטיקנים ממני,
כך הבנתי במרוצת השנים, אהבה.