סַבַתִי, בשיער מַאֲפיר, ישובה על כּוּרְסה ירוקה שידעה שנים
יפות יותר, ממש כמוה. בלון חמצן בצדה האחד, והיא מְצַפָּה.
משיח בֵּן-דָוִד היה בא כבר מזמן לו היה יודע כמה מְצַפָּה לו
סַבַתִי, היה רוֹתֵם לו סוס מהיר תחת החמור, ומגיע. סַבַתִי
הייתה מחייכת אליו חִיוּךְ מֵמִיס, שוֹבֵר חומות ומחיצות,
חִיוּךְ שאי אפשר לטעות בו, חִיוּךְ שהוא החיים בפשטותם,
חִיוּךְ ששוכח לכמה רגעים את הבן שאיבדה במהומת החיים, את
הבנים והבנות שפעם דיברו יותר, את כל תהפוכות החיים שבאות
ומתרגשות על האדם, גַלִים אל סְפִינָה שהולכת ונבנית במהלך
ההפלגה.

וְלוּ גַם אנו מפליגים בדמיוננו, היה מגיע לו המשיח אל בֵּית
סַבַתִי, בִּנְיַין שְֹבַע שָנִים וַאֲנשים. את הסוּס הנֶאֶמַן
משאיר בַחֲצֵר המשותפת ׁׁ(דְמוּת צִבְעוֹנִית הֲדוּרָה על רקע
שחור-לבן) ועולה בקלילות בכמה מדרגות נְמוּכוֹת-קוֹמָה אל הדלת
הַכְּפוּלָה. בְּחוּש השמיעה הפנימי הייתה סַבַתִי כְּבַר
נערכת לבואו, מתרגשת, פועמת, חיה. קנקן תה כסוף כבר היה עושה
את דרכו מן המטבח הצנוע לעבר הסלון, מהלך של כמה מרצפות.

משהו בגופה, שעבר כברת-דרך ארוכה, היה נע פתאום, זז, מתעורר,
מתנער, מתפרץ, משתחרר מכובד המשקל שהיה נַחֲלַתוֹ בכל יום אחר.
כמו האדים שהיו בוקעים מקנקן התה, מפלסים להם את דרכם מעלה
בעוז רוח שכזה, בהסתערות אבירית, בחרב שלופה לפנים, בלי לדעת
מה יעלה בגורלם.

בֵּן-דָוִד היה עומד לו אז מחוץ לדלת, מתבשם לריחה של הנענע
הטרייה שהייתה מתבשלת לה לאיטה במים הרותחים. ידו, שחלקה
הפנימי היה גס מאחיזה של אלפי שנים במושכות-ממתינות-לגאולה,
הייתה מהססת לרגע טרם ינקוש בדלת. מה לוֹ שעכשיו יעצור פתאום
אצל סַבַתִי? והרי אצה לו הדרך זה מכבר. הר הזיתים קורא לו
בתדר שאינו נשמע לאוזנו של אדם מן היישוב, ריבוא ריבואות של
עצמות וחלקי עצמות. צדיקים ואנשי מעשה. מלכים מורמים מעם.
ויהודים. אינו יכול למעול בשליחותו כך סתם. ויודע היה שלו
ייכנס לבית סַבַתִי, לא במהרה יצא. עם התה יבואו עוגיות,
בצבעים שונים ובשמות שאם רק ינסה ללמוד להגותם, תתגלגל סבתי
מצחוק ולא תפסיק, והוא ינסה: שבקייה, רייפאת, גראייבה... והיא
תחזור אחריו, באותן האותיות ובהגייה מרוקאית: שְבַּקִיַיה,
רַיְיפַאת, גְרַאייְבֵּה...

לא, אינו יכול להיכנס. אין הגיון בכך. הוא מתחיל בירידה לעבר
מבוא הבניין, אך נעצר על הפתח. בפנים הבית הייתה יד מיומנת
מדליקה נרות שהיו מוכנים לה מששת ימי בראשית: נרות נשמה, ונרות
של שבת, ושל הבדלה, וסתם נרות, כי בכל זאת לא בכל יום מגיע לו
משיח בן דוד לבקר את סבתי. ותפילות, בלב ובפה, לרבי שמעון בר
יוחאי, שתמונת סריג שלו הייתה למול הפתח, מעניקה  מתנה של
שלווה אלוקית לכל הבא אל הבית.

ושוב מונפת יד. ושוב נעצמות העיניים. ומושפל המבט. ונבוך.

איך יישא את כל אשר תדבר אליו? היא הרי תדבר על כל שבליבה, לא
תשמור דבר לעצמה. אלא תתן את הכל, מנחה לאיש שהיא חפצה ביקרו.
היא תספר לו על הבן שהפך לנכה עוד שם, בארץ נוכרייה וזרה. ילד
היה, ושיחק, ונפל מראש גג. ואף שגדל מאז, יחד עם כיסא הגלגלים
והמבט המיוסר, הוא עדיין ילדה שלה. שהיה ואינו עוד. ואין
במילים לכסות את אובדנו, ואת עצבונה, ואת צערו של העולם הזה,
שאין לו התחלה ואין לו סוף. מוטב ילך לו כעת, כשעוד אינה יודעת
בוודאות שייכנס, כשרק התרגשות ישנה באוויר.

ברגע אחד ננעצות העיניים משני עברי הדלת. מביטות זו לעבר זו,
כאילו אין הדלת דבר שיש לו ממשות וקיום. ברגע אחד של אמת הן
מישירות מבט - פקוחות, בהירות וצלולות, מסוף העולם ועד סופו.

רגע אחד של אמת. ניצוץ זעיר של אינסוף. ויש בו די לכולם.

ופנה והלך לו בֵּן-דָוִד
ופנתה והלכה לה סַבַתִי.

                                                           
                 והוּעַם זָהֳרוֹ שֶל עולם.