"אתה יודע," שמואל אומר לי, לוגם מהנס שלו במהירות, "יש כבר
אזניות בלי כבלים. באמת. עוד מעט בטח תוכל להכניס כרטיס זיכרון
לתוך הראש שלך ולשמוע מוזיקה מתי שבא לך!"
אנחנו יושבים בבית קפה, זה בבוקר שלפני העבודה, ושמואל ממשיך
עם החפירות המגוחכות שלו, אותן אצטרך לסבול כנראה כל המשמרת.
שנינו מאבטחים באיזה קניון ענקי במרכז, ושמואל קם עם מצב רוח
טוב - מה שאומר שהוא יחפור כל המשמרת כנראה. עבדתי שם משהו כמו
שנה וחצי ואת שמואל הייתי פוגש כמעט כל יום. אני הייתי בן 36
אז ושמואל קצת יותר צעיר ממני.
"זה נפלא שמואל, אתה לא חושב?" אני אומר לו, בקושי מקשיב
לדבריו, לא רוצה להקשיב לדבריו, מנסה להיכנס חזק לדברי הכתבה
בעיתון. סיפרו שם על שביתת מוכרים באיזה שוק או משהו דומה לזה.
לא יכולתי להתרכז בה כי כל הזמן עלתה במוחי תמונה של רובוטים
שמכניסים זה לזה כרטיסי זיכרון לתוך הראש, ואז מחפשים את כפתור
הפליי.
"מה נפלא בזה, בנדה? בסופו של דבר השלטונות רק ירוויחו מזה, הם
יבינו שכל מה שנכנס, יכול גם לצאת. אז הם ישתלו לך מצלמות בתוך
הראש והם יראו את כל המחשבות שלך."
"לא, הם פשוט יראו את המוח שלך, מצלמות לא יכולות לצלם
מחשבות," אמרתי לו.
"הם בטח יפתחו טכנולוגיה כזאת," שמואל ניפנף אותי אז. "נו
באמת, בנדה, אתה חושב שזאת בעיה?"

אחרי הקפה, אנחנו מתחילים את הפטרול היומי. מהכניסה מסביב לכל
הקניון ולבסוף לחניון, ואני שומע את שמואל קודח כל הזמן הזה.
הוא סיפר לי על התקופה בה שירת בצבא, ב"סיירת מטכ"ל" לטענתו,
אבל פציעה ברגל היא שגרמה לו לא להצטרף לימ"מ ולבוא לפה במקום.
הוא מספר גם על צעדים שלמים שלמד באיזו אמנות לחימה עתיקה שאף
אחד בארץ לא מלמד, הוא היא צריך לנסוע עד טימבקטו או טאיוון או
איזה חור כזה או אחר בשביל ללמוד אותה. ומה לעזאזל אני אמור
לענות על זה? כל מה שאני יכול לחשוב על להגיד זה, "זה נפלא,
שמואל, זה נפלא."
בסוף הפטרול, אנחנו עומדים בכניסה, שותים כבר את כוס קפה
השנייה. שמואל מוציא תפוז מהתיק שלו ומראה לי אותו. "בוא נגיד
שהקלמנטינה הזאת זה המוח של הבנאדם, בסדר?" הוא אומר לי.
"זה תפוז," אני מתקן אותו.
"זה לא תפוז, זאת קלמנטינה. בוא נגיד שהק-"
"זאת לא קלמנטינה, אחי. זה תפוז. זה תפוז ממש קטן."
"זאת קלמנטינה. בוא נגיד שהקלמנטינה הזאת זה הראש של הבנאדם,
בסדר? איפה אתה יורה בו?"
הצבעתי על ה"רכה" של התפוז. "הרכה. ישר במוח."
"לא נכון," מסביר לי שמואל. זה מעצבן אותי שהוא מסביר לי איך
לראות בבנאדם, במיוחד לאור העובדה שהייתי שוטר פעם. "אתה תופס
אותו ככה שאין לו לאן לברוח ואתה מכוון את האקדח ככה, ישר
למרכז מסה, חביבי! בנג! בין העיניים. הבחור שלך מת." אחר כך
הוא מקלף את התפוז שלו. "זאת לגמרי קלמנטינה, אחי." ובדיוק
כשהוא אומר את זה אני שומע ירייה, ואז עוד אחת ועוד אחת, ואני
רואה שלולית של דם ואני מבין שהדם הזה זורם משמואל ושמואל נופל
על רצפת השיש של הכניסה לקניון, מחליק מעט בגלל שלולית הדם,
ואני קופא. הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו זה על כמה דם יש
ואיך איזה סודני מסכן יצטרך לנקות את זה אחר כך. איזה אידיוט
אחד יעלה בקשר, "צריך ניקיון לכניסה, יש פה שלולית ענקית של
דם. וגם איזה גופה. צריך להיפטר ממנה."
ואז אני רואה אותו. הוא מסתכל ישר אלי ומנסה לכוון ולוקח לי
יותר מדקה להתעשת ואז אני פשוט רץ לפינה ולוחץ על הכפתור של
הקשר בידיים רועדות. "אני צריך תגבורת!" אני כל מה שאני מצליח
לומר, ואני צורח את זה בכזאת פאניקה שאני נשמע כמו איזה
מונגולואיד מזדיין, "יורים עלי!" ואז אני שולף את האקדח שלי
ואיך שהגבר עובר אותי בריצה אני יורה בו. שלוש כדורים - אחד לא
פגע, השני בעמוד השדרה, והשלישי בדיוק בין העיניים. כמו ששמואל
אמר. אני מתקרב לגופה באיטיות, הרגליים שלי רועדות ממש כאילו
היו עשויות מג'לי, עד שאני מגיע בסוף לגופת הגבר. זה בחור
בשנות הארבעים לחייו, יש לו שפם והוא לבוש בחולצה פרחונית
כזאת, ומכנסיים קצרים וכפכפים. בתוך שלולית הדם שלו היה אפשר
לחשוב שהוא פשוט רצה לשחות קצת.
אז אני מגיע לגופה של שמואל, וממש לצידו אני רואה את התפוז.
אני מרים אותו. הוא צדק -זאת באמת הייתה קלמנטינה.

בלוויה כולם לבשו חליפות והקשיבו בשקט לטכס ולתפילות. ההורים
שלו ממש בכו, אבל כנראה שלבחור לא היו הרבה אנשים אחרים בחייו
חוץ מהם. יכולתי לזהות ישר את כל הקרובים הרחוקים שלא ממש
הכירו אותו ובאו לנחם, מסתכלים כל הזמן על השעון ומחפשים משהו
להעסיק איתו את העיניים שלהם כדי שלא יצטרכו ליצור קשר עין
אמתי עם ההורים או עם ה... קבר.
הקבר נראה כמו ארגז עץ פשוט. מעין ארגז סמל. דמיינתי את יחידת
החיילים הצעירים שצריכים לסחוב את שמואל לעולם הבא ואת הסמל
שעומד מאחוריהם עם מבט אימתני בעיניים. רק תעזו להפיל אותו!
הוא צועק עליהם.
כשהכניסו את שמואל לאדמה, פתאום הבנתי שהוא היה החבר היחיד
שהיה לי בעיר הזאת. הוא אולי היה מעצבן, אבל הוא היה בחור טוב.
תמיד, איפשהו בראש שלי, יכולתי לסמוך עליו שיהיה שם אם משהו
כזה היה קורה לי. לחצתי את הידיים של כל האנשים ואמרתי שאני
משתתף בצערם, ובסוף הלוויה חזרתי לביתי הריק ולקחתי בירה
מהמקרר.
פשוט התיישבתי על הספה ונרדמתי ככה, עם הבירה בידי.

בחלומי, אני לובש חולצה פרחונית, מכנסיים קצרים וכפכפים. אני
על ספינת תענוגות לגן עדן. אני עומד על הסיפון, נשען על המעקה
ומסתכל על הים. האנשים דיברו אבל לא יכולתי לשמוע אותם. פשוט
התרכזתי בים ולא רציתי לשמוע שום דבר אחר. אז ניגש אלי הבחור
שהרג את שמואל והוא רוצה לשתות קפה. אני מאוד לא רוצה להתרחק
מהים, אבל בכל זאת אני מתיישב איתו לכוס של אספרסו קצר. הוא
מספר לי שקוראים לו דני.
"למה עשית את זה דני?" אני שואל.
"אתה יודע - יש כבר אזניות בלי כבלים," דני אומר.

צעקות מעירות אותי באמצע הלילה. "בנדה! בנדה!" אני שומע קול
מוכר בחשכה ורואה צללית של גבר שעומד מולי ותופס אותי
בצאוורון. "קום, בנדה, קום!"
אני מסתכל עליו, עדיין המום מזה שהעירו אותי בכלל, ואני שואל
"מי זה?"
"זה אני, שמואל!" והוא מדליק את האור ואני רואה שזה באמת הוא,
עדיין לובש את החליפה האלגנטית שהמשפחה שלו הלבישה אותו בה.
"אני לא מת, בנדה!" הוא אומר לי. הוא מספר לי על כך שרק זייף
את מותו. הוא מספר לי על זה שהוא חוזר לטימבקטו או טייוואן
בשביל להמשיך את החינוך שלו באמנות הלחימה הזאת שהוא סיפר לי
עליה פעם.
כל זה נראה לי מטורף לגמרי, אבל אני פשוט יושב על הספה, ואני
באמת מנסה לחשוב מה לומר לו. איך לעזאזל אני יכול להגיב לדבר
כזה. "זה... נפלא, שמואל..." אני אומר לבסוף, אפילו שאני יודע
שהכול חרטות.