הוא תמיד היה שם, לא נותן לי מנוח
רוצה לצעוק שבעים קולות מתוכי
לתת לו דרור, אך לי אין את הכוח
זה בוער, זה כואב, זה שורף את כולי

זה תמיד מתחיל ונגמר באותה הנשימה
המים הזדונים שוב כיבו את האהבה
גועשים, רועשים מטביעים את הקול העדין שנדם
סוגרים שאותם לא הצלחתי לפרוץ מעולם

הולך לאיבוד, כועס, נלחם במילים
כותב ומוחק, שוב כותב ואז מתקן
פעם זה שפע, באלפי צורות וצבעים
אך כעת זה אפור מאובק וזקן

זה תמיד מתחיל ונגמר באותה המילה
המים הזדוניים שוב שטפו את התשוקה
רוחשים ולוחשים לי "עזוב, אולי תצליח מחר"
סגור במתיקות המרה של אותו געגוע מוכר

מול חומת הייאוש עצומה וקרה
אני מרפה ונכנע לכל מה שהלב מסתיר
מתוך השגרה, אני דופק בחוזקה
בתוך חומת הפלדה מופיע סדק זעיר

זה תמיד מתחיל מתוך מלחמה
שאון המים הזדוניים לא בקלות יוכנע
הקול העדין מתגבר, לב האבן נשבר
נשטף בנהר  המרפא  של אותו געגוע מוכר

בלי בטחון החיקוי, בלי שיגעון לגדלות
בתרמיל רק רצון לאמת, עקשנות לתקווה
מתפלל את דרכי בתוך מסע הגלות
כותב את דרכי שסופה אהבה.