פ. עמית / שבו בנים |
ושפתיים לחשו אל הכותל
שלוליות של שנאה רתוחה
ובורות של ייאוש ושל חוסר
דמעה מלוחה וזיעה
וטיפת דם מנצנצת באופק
על מרבד החיים הנכסף
אושר סימל הוא גם בושר
ואחד ויחיד
מחשבתו נתונה בעתיד
חור התולעת בזמן
שסימל את קיצו ממזמן
אור בקצה המנהרה
או שמא
צלמון בתחילת הגשר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|