אני חושבת עליך דברים שאתה אף פעם לא חושב עליי. אני חושבת
שהמשפט הזה יכול לתפוס בהרבה סיטואציות בחיים שלי, על הרבה
אנשים שונים, וגם עליך. הרגשתי מאוד בודדה בזמן האחרון, כשכבר
לא ממש היה יותר אף אחד שיבין את חוויית הקיום שלי, שוב. ואין
לך פייסבוק, אז חיפשתי אותך בגוגל. מצאתי כמה תמונות ואת
הדפיוצר שלך מאלפיים וחמש. פעם סיפרתי לך שהיה לי ואמרת שהיה
גם לך, ושהיית צעיר, בן שמונה עשרה בערך, ושאתה לא רוצה שאני
אקרא. אמרתי שאני רוצה לקרוא ושאחפש ואתה הזדעקת, אמרת לי,
לינוי, זה ממש גרוע, חיקוי עלוב של שירה. אמרתי לך שאני בטוחה
שזה לא גרוע, לא רציתי לספר לך שכבר חיפשתי אותך בגוגל וכבר
קראתי, אז העמדתי פנים שאין לי מושג על מה מדובר. אני בטוחה
שזה לא גרוע, חזרתי ואמרתי, ואתה ענית לי, לינוי, תאמיני לי
שזה גרוע. כשכותבים משהו גרוע, אז יודעים. אבל העניין הוא שזה
כל כך לא גרוע, ויותר מזה, זה גם כל כך יפה שכשאני קוראת את
זה, שוב ושוב, זה נוגע לי במקומות נטושים בתוכי. אבל לא יכולתי
לומר לך. עכשיו הרגשתי מאוד בודדה, בפעם המי יודע כמה בזמן
האחרון, בעוד רגע אחד מיני רבים שבו אני מרגישה שבדידותי אינה
נוגעת בבדידותו של אף אחד, כמו שנאמר בשיר אחר. אז חיפשתי אותך
בגוגל ושוב קראתי את השיר היפה הזה, והסתכלתי על התאריך. אפשר
לומר שעיגלת קצת-הרבה, כי לפי החישובים שלי באלפיים וחמש היית
קצת יותר מבוגר ממה שאני עכשיו. אני חושבת שבטח היית יפה מאוד,
ועצוב, יפה ועצוב. כמו שאתה עכשיו, רק בטח קצת יותר יפה ואולי
קצת פחות עצוב. מצאתי גם איזו תמונה שלך עם קוקו, כמו זה שיש
לך בקליפים שלך ביוטיוב ששלחת לי לינק אליהם פעם, אלה שבהם
רואים אותך מנגן. רציתי פתאום להכיר אותך כשהיית בן עשרים
וחמש, עם קוקו ובגדים אחרים, ושתנגן לי משהו על הבס שלך ותיתן
לי לקרוא את השיר שכתבת, אולי אפילו, שתכתוב אותו עליי. וכל זה
כדי להרגיש אולי אפילו קצת פחות בודדה. אבל לך אני לא אגיד, כי
עדיף כנראה שלא תדע.