קמה מקומטת ועייפה מלילה לא שקט, עם תחושת מחנק בגרון. מבעד
לתריסים מסתנן  לו  עוד יום. אני מפנה את הגב , משתבללת בשמיכה
ומנסה לחמוק מפניו אך השעון המעורר מכריז על נצחונו. תיכף צריך
להעיר את כולם, להתלבש , להתאפר ולכסות את הקמטים,  לסדר את
הבית , להסיע לבי"ס, לנסוע לעבודה, לטפל, ללמד , לחזור, להסיע
לחוגים , להתחיל לבשל  לשבת , לשטוף , לכבס, שיעורים, ארוחת
ערב , סיפור אחרון ו..זוכרת שיש היום איזה עניין יוצא דופן ולא
יודעת מהו ואיפה לעזאזל אפשר בתוך כל זה להכניס עוד משהו .
בעודי מסיימת להכין סנדוויצ'ים ודוחפת את החביתה האחרונה לבגט
, שוב מכה באוזניי צלצול מאיים. הנייד מתזכר: היום הלוויה של
אימא של אלי בבית עלמין ירקון. מה עושים? לא ביטלתי את הפגישות
של הבוקר. אולי בכלל לא חשוב שאסע, היא ממילא הייתה מאושפזת
במשך שנים ולא הכירה אותי. אבל, מי יהיה שם? בעלה נפטר, חברים
ודאי לא נותרו כמעט, נשארנו רק אנחנו, החברים של אלי .
בעודי שקועה במחשבות, מורידה את הילדים בבי"ס , מצמידה נשיקה
חפוזה ללחי של כל אחד מהם, בלי להרגיש שהם באמת הולכים ממני
עכשיו. די מהר נקלעת  אל תוך הפקקים של גוש דן. מצוידת בכוס
קפה וברדיו , כדי לעמעם את התסכול, הטירוף, המירוץ , את מה
שאני עושה לעצמי יום אחרי יום, במשך שעות. על רקע קולו של רזי
ברקאי ב"מה בוער" מסבירה לעצמי  בלהט למה איני יכולה להגיע
ללוויה וכמה קשה לי לבד: איציק שוב בחו"ל , איני נחוצה שם ואף
אחד בטח לא ירגיש בחסרוני. בעודי מנסחת לעצמי את ההודעה הקולית
שאשאיר לאלי תוך שאני חוצבת מתוכי מילים מתחמקות של  התנצלות ,
לנגד עיני הופיעה לפתע דמותו של   הרב סלומון , המורה
המיתולוגי שלי למשנה כיתה ז'.  "אתם יודעים מהו חסד של אמת"?
שאל אז בקולו הרועם ואנחנו מחרישים. "כשאנו עושים חסד שלא על
מנת לקבל בחזרה, כמו- ללוות את המת, זהו חסד של אמת". בעוד אני
ממשיכה לנהוג במבט חלול כשאני חשה את כבוד הרב מביט בי בעיניו
הבורקות , רוכן סמוך אלי עם זקנו המחודד, רגשות האשמה החלו
לנבוט ולהכות גלים מכווצים באיזור הבטן התחתונה. לאחר ששתיתי
מעט מים ומצמצתי בחוזקה כמה פעמים, הצלחתי לטשטש את דמותו
ולהדוף אותו בחזרה למרתף הזכרונות העמוס עייפה שהפך להיות פעיל
מדי בתקופה האחרונה. לא אוכל לסלוח לעצמי שלא נסעתי, חשבתי, גם
ככה מאזן קיום המצוות אצלי בנסיגה בזמן האחרון , ובכלל, אני
מעדיפה לעשות שמיניות באוויר מאשר לעמוד מול דברי התוכחה הרב
סלומון גם אם מדובר רק בחלום בהקיץ. כמעט מגיעה למחלף וולפסון
ומתחילה את הטלפונים , לבטל ולהזיז את הפגישות  , כדי שאוכל
בעוד כשעתיים שוב לצאת לטייל במבוך הכבישים האפור אל עבר בית
עלמין ירקון.
בדרך  לשם , חולפת על פני שכונות מכוערות ומדכאות בעלות שמות
הזויים , "סביוני טוסקנה" , "כוכב הצפון" ומועקה מתחילה להתפשט
בגרוני. ממשיכה לנסוע  ומכרסמת סנדוויץ טונה תפל מתחנת הדלק בה
עצרתי, ואט אט מגיעה לצומת מורשה האימתנית ומקווה לא לעלות על
המחלף הלא נכון.  מספר דקות חולפות , ומצד ימין מתגלה השלט
לבית עלמין ירקון, חשה הקלה, הגעתי. עיר של מצבות בטון חשופות,
ללא ירק, המתאימה לנוף המכוער בה שתלו אותה, באמצע שום מקום .

נוסעת בכיכרות , בין הגושים והחלקות, ועייפות מתחילה לרבוץ
עלי. מוצאת חניה אסורה ומחליטה  לקחת סיכון. הרי לא יתכן שגם
כאן הם נותנים קנסות. מתקרבת לבית הלוויות ורואה את אלי ושירה,
מוקפים בחברים שלהם, בחברים שלי, נשים וגברים באמצע החיים, עם
סימני הגיל והניסיונות להסתירם, חמושים  במשקפי שמש כהים,
מחכים. כולם הגיעו, אפילו ליאורה באה מאילת. איזה מזל שהגעתי ,
חשבתי לעצמי. אלי היה חיוור, חבוש בכיפה שחורה שידעה ימים יפים
יותר , זווית הפה שלו רעדה. כל מה שזכרתי  הוא שאימו, הֶדָה,
הייתה שם במלחמה ושהמחלה התפרצה מאוחר יותר. הוא איבד את אימו
מזמן , חשבתי לעצמי, ובכל זאת, הוא נפרד ממנה עכשיו. לפתע,
התקרב לחבורה ההומוגנית שלנו, בני ה-40 פלוס, איש מבוגר , לבוש
בחליפה אפורה מחויטת וחבוש במגבעת מהודרת, כאילו הגיע אלינו
במכונת הזמן, ממקום אחר. הוא התיישב בשקט על הספסל וחיכה.
מתבונן סביב בעיניו הכחולות. בוודאי היה גבר יפה ביותר
בצעירותו, חשבתי לעצמי. מעניין מה הוא עושה כאן. שירה נגשה
אליו ובדקה איתו בעדינות למי הוא מחכה, בודאי חשבה שהגיע
ללוויה הלא נכונה. הוא אמר לה שבא להיפרד מהֶדָה, ושהוא מכר
שלה מזה שנים. שירה ניגשה לאלי לעדכן אותו על המכר הלא ידוע
שהופיע פתאום והוא משך בכתפיו בפליאה , ואמר לה - "נו, טוב
שיהיה". מסע הלוויה החל כאשר הרב של חברה קדישא צועד בראש הטור
בחליפתו המיוזעת והמרופטת , אגלי זיעה נוטפים על מצחו והוא
מזמר את "אשת חיל" ומזמורים מתהילים. מעניין על  מה הוא חושב
לו , תוך שהוא מזמר בקולו הצרוד וחסר הנשמה.
מצאתי את עצמי צועדת בסוף הטור,שלא כהרגלי. בטיולים תמיד אני
הולכת קדימה ואף פעם לא במאסף. אין לי סבלנות להתאים את צעדיי
לאחרים שמסביבי , גם ככה אני מרגישה קשובה יותר מדי לעולם בחוץ
. מנסה  להתקרב עד כמה שניתן לאיש הזקן. תמיד חיבבתי אנשים
מבוגרים, את החפצים הישנים שלהם, את השולחן המכוסה בשעוונית
פרחונית ועליו כוס התה, את הדיבור האיטי, את התמונות
בשחור-לבן, מתקופות שאולי הייתי רוצה לחיות בהם, כאילו רציתי
שייקחו אותי לשם. אפילו את הריח אני אוהבת, נינוח נפטלין מרגיע
. עד היום מחפשת את הסבא והסבתא שמעולם לא היו לי. תוך הליכה
איטית לצידו של הזר המסתורי בשמש הקופחת נזכרתי לפתע , בד"ר
לוי, האישה הזקנה הערירית אותה ביקרתי במסגרת המחויבות אישית
כשהייתי בכיתה י'. איך שמחתי לבוא אליה, לעלות את ש'ד נורדאו
בהליכה איטית תוך שרוח קלה מן הים מאווררת את פניי. היא גרה אז
בחדר קטן בר'ח בן יהודה  , בקומה העליונה. לא היה לה אז איש
מלבדי שבא לבקרה. רק לעיתים רחוקות יצאה מהבית. אני זוכרת
שסיפרה לי על השנים היפות שלה בווינה, על לימודי הכימיה, על
המלחמה שקטעה הכול ועל איך שהגיעה לארץ לבדה, בלי אף אחד
שנותר. גם כאן, נשארה בודדה, רווקה. אולי אף פעם לא הרגישה
באמת שייכת, כמוני. אהבתי לסרק אותה, להכין לה פתיתים עם אשל
ולהאכיל אותה ופעם כשממש לא הרגישה טוב אפילו רחצתי אותה. אני
זוכרת שלא הייתי נבוכה בכלל למראה הגוף העירום, המקומט והשדוף
וכשסיבנתי לה בעדינות את הגב , חשבתי על זה שהמון שנים כבר אף
אחד לא נגע בה ואיך אפשר לחיות ככה. באותו הערב, מאוחר יותר,
ניסיתי להסביר ליהודה, על הקשר בינינו ועד כמה טוב לי אצלה,
אבל נראה לי שהוא לא ממש הבין. הוא רק אמר לי שאני מוזרה ושהוא
אוהב אותי בכל זאת,  ואז הוא נישק אותי את אחת הנשיקות
המדהימות שלו שאני זוכרת עד היום.  ככה הייתי באה אליה ,
פעמיים בשבוע, במשך שנתיים, גם אחרי שהמחויבות נגמרה. אהבתי
להיות אצלה, אהבתי אותה. יום אחד הגעתי לבקרה , כרגיל, והדלת
הייתה סגורה. השכנה אמרה לי שהיא נפטרה לפני כמה ימים. לא
הודיעו לאף אחד כי לא היה למי ואפילו מודעת אבל לא שמו. ישבתי
אז על גרם המדרגות ובכיתי בכי תמרורים, לא יכולתי להגיד לה
שלום. להיפרד.
המשכנו ללכת בשביל, בינות לחלקות העמוסות לעייפה , ואז פנינו
ימינה, הסתכלתי לצד וראיתי את האיש מוציא מטפחת בד מכיס
המקטורן שלו ומנגב את הזיעה וגם איזו לחלוחית בזווית העין.
התקרבתי אליו . ירדנו מהשביל ונדחקנו בין מצבות האבן הצפופות
לכיוון הקבר הפתוח . בחור צעיר  עמד בתוך הקבר, מיוזע ומוכתם
אף הוא והוריד מהאלונקה את הגוף  הקטן של הדה, העטוף בבד שחור,
אל תוך הבור, תוך שהוא מושך ומיישר בשוויון נפש, כאילו היה
מדובר באריזה של כרעיים של עוף אצל האיטליז. אלי אמר קדיש בקול
שקט ומהוסס תוך שהוא לעיתים משבש את המילים הקשות בארמית, בלי
שהוא יכול לומר משהו אישי יותר על הֶדָה. הרגשתי שזה פצע כואב
מדי מכדי  שיוכל לכתוב עליו הספד. אולי בכלל משהו ממנה מת כבר
אז, במחנות, בשנים שמעולם לא דובר עליהן. הטקס הקצר הסתיים
וכולנו, אנשי אמצע החיים העסוקים, התחלנו להתפזר, איש איש,
למירוץ הפרטי שלו. הרגשתי כבדות, כאילו רגלי נטועות ומסרבות
לשאת אותי. לא היה לי כוח לצאת חזרה לעולם. התבוננתי סביבי
וראיתי את האיש ניגש לקבר המכוסה באדמה טרייה, מתכופף לאיטו
ומרים אבן קטנה. הוא שם את האבן בעדינות על החול שכיסה את הקבר
הטרי והידק אותה מעט, שלא תיפול. אחר כך הוא ליטף קלות, ביד
קמוטה ורועדת , את האדמה המכסה את הקבר, ליטף אותה. הוא עמד שם
בשקט דקות ארוכות ולא זז. עיניו הכחולות היו לחות ומצועפות
בדמעות. הרגשתי מין צביטה בחזה וגעגוע חזק, ידעתי לפתע שהוא
אהב אותה. ממש אהב. חיכיתי לו במרחק מה, מתבוננת, מנסה להיות
רואה ואינה נראית, בפרידה שלו, בפרידה שלהם. הוא ניתק את עצמו
לאט לאט, איבר אחר איבר, מהקבר הפתוח, תוך שהוא מפנה באיטיות
את גבו לחלקה המסומנת ופוסע חזרה לשביל. הוא נשם בכבדות ופנה
לעבר הספסל הסמוך שעמד לצד השביל והתיישב. יצאתי מעמדת התצפית
שלי מאחורי עץ הברוש היחיד שהיה בסביבה והתיישבתי לידו. נותרנו
לבד. כולם כבר התפזרו. שתקתי אבל לא הרגשתי מבוכה. כאילו כבר
הכרנו פעם, לפני שנים. תוך זמן קצר הוא התחיל לדבר , בלי
ששאלתי, בלי שהצגתי את עצמי. נראה שהוא חש את הכמיהה , את העצב
המסתתר בתוכי, את הרצון שלי להקשיב ולהצטנף בסיפור שלהם,
בחיקם.
"ראיתי אותה פעם ראשונה בירושלים, באוניברסיטה, לא אשכח את
היום הזה לעולם. התיישבתי לידה בהרצאה, ודי מהר התחלנו לדבר
בלחש ולהתכתב, הרגשתי שאני יכול להישאר איתה שם ימים ולילות
כשהכול מסביב היה חסר משמעות. כמובן ששנינו לא זכרנו על מה
הייתה ההרצאה , והיה לי קשה לקום וללכת גם אחרי שהאולם התרוקן.
היא למדה פיזיותרפיה והייתה מבוגרת ממני בשנים לא מעטות ואני
הייתי סטודנט צעיר לרפואה. אישה יפה, עיניה ירוקות ושיער שחור
וגולש. היא נפרדה ממני לשלום, בלי שידעתי עליה דבר, פרט לשמה-
הֶדָה. לא הפסקתי לחשוב עליה כמעט בכל רגע נתון, הייתי כשיכור.
חיפשתי אחריה בכל הקמפוס וציפיתי שאחזור לראותה. שמרתי את
הדפים עליהם התכתבנו וקראתי אותם שוב ושוב. היא כתבה לי אפילו
כמה מילים בגרמנית, משם הגיעה אחרי המלחמה עם אחותה. אני לא
יודע מה כל כך משך אותי אליה, אולי חוסר האונים שראיתי בעיניה.
בערבים, הייתי שוכב על המיטה הצרה בחדר ששכרתי במושבה
הגרמנית, שומע מוזיקה קלאסית ומהרהר בה. אני התאהבתי בה באותם
לילות בהם היא לא הייתה לצידי ולא ידעתי אם אי פעם אחזור
לראותה. לאחר מספר שבועות, בשעת ערב, אחרי שהסתובבתי מעט במרכז
העיר ועשיתי קניות, ישבתי לשתות קפה במדרחוב ב"קפה עטרה"  .
לפתע היא נעמדה מולי, עטופה במעיל וצעיף, שלובת יד עם אישה
צעירה ממנה, הדומה לה להפליא, שהייתה , כך מסתבר , אחותה.
"שלום לך, נחמד לראות אותך שוב, אפשר להצטרף"? עניתי במבוכה
-"ודאי", ושתי עלמות החן התיישבו לצידי. איני זוכר הרבה מאותו
הערב, הייתי מעורפל, ומבעד למילים ולחיוכים ושקשוק הכוסות,
הרגשתי את העיניים שלנו מצטלבות ונוגעות עמוק . הייתי מאושר.
בסוף הערב נתתי לה פתק עם הכתובת שלי. לא היה לי אז טלפון
בחדר. אני זוכר את אותו הלילה, לא ישנתי דקה. חלמתי בהקיץ,
עליה, עלינו. בניתי לי חיים שלמים איתה בדמיון . לא רציתי
שיגיע הבוקר.
למחרת, קמתי בלי חשק לכלום, ובכול זאת נסעתי לאוניברסיטה. לא
יכולתי לחכות כבר לסיום הלימודים ונסעתי במהירות לחדר שלי
וחיכיתי לה , שתבוא, כל אותו הערב, והיא לא באה. סירבתי לאבד
את התקווה, המשכתי לחכות לה מדי ערב כשאיני יוצא מהחדר מתוך
פחד שמא אחמיץ את בואה. אחרי כעשרה ימים של ציפייה, נשמעה סוף
סוף הדפיקה המיוחלת בדלת חדרי. היא עמדה שם מחייכת בראותה אותי
אך עיניה הנוגות מבשרות רע. נפלנו אחד בזרועות השנייה ולא
יכולנו לזוז זה מזו כל אותו הלילה. היא סיפרה לי שהיא מסיימת
עכשיו את לימודיה, שהיא מאורסת ועומדת להתחתן בקיץ ושהיא  תגור
בת"א . אני זוכר את המילים שלה כמהלומות של פטיש על בית החזה .
כאילו כוח החזק ממני רוצה להרדים את הלב שלי, להמית אותי.
נאחזנו אחד בשנייה ותוך כדי התחלנו להיפרד זה מזו. בכיתי
בזרועותיה והיא בשלי. לפנות בוקר היא קרעה את עצמה מתוכי, נשקה
לי ארוכות והלכה. אני זוכר לילות טרופים של געגועים בהם
התעוררתי כשגופי לוהט, רטוב וכואב.  התהלכתי כסהרורי בימים,
מחפש לראות אותה שוב במסדרונות, ובתוכי יודע שהיא לא תהיה
איתי, שהיא יצאה מחיי תוך כדי שהיא נוגעת בי בפעם הראשונה".
שתקתי, לא ידעתי מה לומר. חשבתי על הלילה  היחיד שהיה להם ביחד
ועל כמה שהעולם הוא לא באמת מקום מאושר. " את יודעת, שנים לאחר
מכן, תמיד היה בי חלק שלא שכח, חלק ממני שמת בתוכי עם ההעלמות
שלה מחיי. ידעתי שנישאה ושנולד לה ילד, וגם אני נישאתי ונולדו
לי ילדים. זה דרכו של עולם. אולי לא ידענו אז לבחור אחרת, אולי
לא רצינו שמישהו יפגע. אני לא יודע למה ויתרתי עליה, עלינו, לא
יודע, בכנות". רציתי להגיד לו שהיא בטח לא שכחה אותו ושאולי
היא אפילו יודעת שהוא בא להיפרד ממנה אבל יצאה לי מהפה רק אנחה
גדולה. שתקנו כמה דקות , מקשיבים לרעש המכוניות החולפות
במהירות בכביש 5 בלי לדעת מה מתרחש כאן מעבר לגדר. בלי לעצור
לרגע.  הוא חייך אלי והמשיך -"לפני מספר שנים , הגעתי לבקר
קרוב משפחה בבית אבות סיעודי. ובעודי יושב במסדרון מחכה לו
שיחזור מהפיזיותרפיה , ראיתי אותה, ישובה על כסא גלגלים
במרפסת, מתמסרת לקרני השמש החורפית , והיא הייתה עדיין יפה,
כמו אז. זיהיתי אותה מיד למרות שעברה כמעט חצי מאה. קמתי,
מתרגש מאוד, התקרבתי אליה וקראתי לה :"הֶדָה", היא הפנתה את
פניה לעברי וחייכה. לרגע נפגשו העיניים שלנו. אני חושב שהיא
זיהתה אותי, אך מייד לאחר מכן איבדתי אותה שוב. מבטה הפך
זגוגי, היא מלמלה דבר מה , ושוב התמסרה לשמש. גם הפעם יכולתי
לגעת בה רק לרגע לפני ששקעה אל השכחה והניתוק, אל תוכה. אני לא
זוכר כלום מאותו ביקור אצל קרוב המשפחה כי לא הייתי שם ממש,
כולי נסער  ומבולבל חזרתי הביתה ולא הצלחתי להרגע. שתיתי הרבה
באותו הערב ולא הצטערתי על זה שבשנים האחרונות אני חי לבד .
למחרת, מצאתי דרך לברר מעט אודות מצבה, הרי אני רופא, ויש לנו
קשרים. הבנתי שהיא חולה במשך שנים וסובלת מאלצהימר ומדיכאון.
הלב שלי נצבט, חשבתי שאולי מוטב כך, להיות באיזור הדימדומים של
התודעה, ופחות לסבול כאב, פחות לדעת ולא לזכור. בלילות לאחר
מכן היה לי סיוט שחזר על עצמו שגרם לי להתעורר בכל פעם מבוהל
ומיוזע- בו הֶדָה מתמוטטת על המדרכה לאחר שיצאה מדלת חדרי
באותו הלילה היחיד שלנו ביחד במושבה הגרמנית. הייתי מוטרד
ביותר, עלו בי תהיות- האם היא לא עמדה בפרידה שלנו? האם לא
הייתי צריך לתת לה ללכת? ואיך זה שאני החזקתי מעמד? מה זה אומר
עלי?.. הרגשתי חסר אונים ומותש. החלטתי שאבוא לבקרה, מדי שבוע,
רק לכמה דקות. גם אם לא תדע מי אני ואולי לא תזכור שהייתי ,
בטח בתוכה, ללא מילים וללא זמן ומקום, תרגיש שמישהו נוגע בה,
מישהו אוהב אותה. הביקורים החטופים אצלה, היוו את רגעי האושר
שלי בשנים האחרונות. חיכיתי להם כל השבוע. הייתי מרוגש לפני,
כי הם היו ביקורים גנובים , לא בקשתי רשות של אף אחד, לא בדקתי
האם זה מותר או אסור, פשוט באתי. הפעם החלטתי לא לוותר. הייתי
מחזיק את ידה, מלטף את שערותיה הרכות בעדינות ולוחש לה דברים
פרטיים, רק שלנו , שאותם לא אספר לך. ועכשיו היא איננה ואני
פה". הוא הסתכל עלי בעיניים הכחולות שלו והשפיל מהר את מבטו.
חיבקתי אותו, את אהובה של הֶדָה , בעדינות ואמרתי לו בעיניים
דומעות "תודה" על  מה שהוא חלק איתי היום, על הנדיבות.  ישבנו
בשקט עוד כמה דקות ואז אמרתי לו בלחש- "בוא, עוד מעט יחשיך,
בוא נלך יחד ואקח אותך הביתה". הוא שילב את ידו בידי ונשען עלי
מעט תוך שאנו פוסעים בשקט על שביל החצץ , חזרה לעולם שבחוץ.