אנו שורכים רגלינו
הלאה
למרות
שבמנהרה שוררת
עלטה.
כבר איננו חוששים
מחברינו
המניחים מקלות
בגלגלינו,
גם לא מן הקלגסים
היורים
כדורי מוות
בגופנו.
רק לעצמנו לא
פנינו
לפנות קיצור דרך
שנראה
קרן אור ראשונה
מקרוב,
מרחוק
בקצה מנהרה.
אם טוב לנו
ללכת
בחשיכה
לטפוח על שכמנו,
להם לא טוב
לעבור
מדור
אחר
מדור
של גיהינום במחנות
הכפייה מרגע
לדתם עד יום
הירצחם.
אנו מריצים רגלינו
הלאה
למרות
שאת לבנו אופפת
אפילה.
כבר איננו עומדים
על הדם,
מחסום הפחד
נעלם.
אז מדוע נמשיך
לעקר
חפים מפשע
מדוע נעקר עצמנו
כשיעדנו
מוחש באצבעות כף
יד?
אולי
לא שאלנו
עצמנו
כיצד אנו מניחים
לנוגס לנגוס
לשוחט לשחוט
אולי
לא רצינו להרחיק
לכת
לאמור - גם מלבנו
לא פסה
גזענות/סוגנות מן
העולם? |
