בגללך,
פעם בשנה, אנחנו יושבים פה כמו שרצים,
מתרבים כמו ארבה.
יושבים ובוהים במסך
מחכים שהתמונה שלך תעלה,
בשביל לבכות רק עוד קצת
בגללך,
פעם בשנה, אנחנו יושבים פה
וברגע שהצפירה מעמידה ואז והמוזיקה מתחילה
ומקריאים את השמות
הלב מתחיל להכות בעוצמה
הספירה לאחור מתחילה.
עד שהתמונה שלך תתגלה
עד שישמיעו לכולם, של מי היית.
בגללך,
פעם שנה, אנחנו יושבים פה
מבכים את המוות שלך,
מבכים את שלנו.
תוהים... מה היה אם...?
אם היית חי
אם לא היינו מוכרחים לשבת
בכיסאות הלבנים,
במקומות השמורים,
למשפחות השכולות.
מה אם היית חי?
הדברים היו אחרת?
העיניים היו עדיין מחייכות?
הצער לא היה מציץ לבקר בכל מאורע שמח?
מה היה אם...?
אבל,
כאן, פה, בגללך.
כל שנה, אנחנו יושבים בכיסאות.
המוזיקה מתחילה והבכי איתו.
אנחנו כאן, בגללך. בשבילך.
ואתה לא כאן, בשבילנו.
ככה כל שנה, בכל שנה.
אבא בוכה על בן שלא בוכה על אבא. |