היום ה - 22 לחודש, חודש לפני היום הנורא. יום הזיכרון.
האם כל המשפחות מרגישות את היום הזה חודש לפני?
האם הכאב מתחיל לחלחל?
האם הנשימה מחסירה פעימה?
האם העין רטובה בכל שיר עצוב שנשמע ברדיו?
האם הבכי מתפרץ בכל ערב? כשהם לבד? עם עצמם?
האם הזיכרונות הקשים חוזרים וצפים?
האם התחושה שהוא מת אתמול חוזרת?
הגעגוע לא מש במשך כל ימות השנה.
חודש לפני, רק חודש לפני הכל חוזר. אצלי.
"הבטחות צריך לקיים" - אמרת שתבנה לי נדנדה, טרם קיימת את
ההבטחה הזאת.
ובסוף, כי כבר לא היה למי להמתין, בנינו לבד. הנדנדה נותרה
עומדת, ממתינה לך. שתשב עליה.
שתתנדנד, שתנדנד אותי.
את הכלב שהבטחת לא הבאת, לא נקרא לו חץ ולא נקרא בשמך יותר.
היית אמור לשמור על המשפחה מאוחדת, היית הבכור, הייתה מוטלת
עלייך אחריות והקלת בה
ראש.
אנחנו מנסים לחיות בלעדיך, זה לא ממש מצליח.
כל אחד בעולמו, כל אחד בכאבו שלו.
בלעדיך, אין משמעות לביחד, לעולם לא נהיה ביחד יותר.
האביב כבר לא פורח אצלנו, תמיד עיניים עצובות גם כשמחייכים,
יודעים שמשהו חסר כדי לצחוק
מכל הלב.
עוד חודש, נשב ביחד ונרגיש רע, נרצה להיכנס מתחת לפוך ולבכות
ולא לצאת משם לעולם.
החיים ממשיכים בלעדיך.
זה הדבר הכי קשה, חייבים להמשיך, עם העצב, עם הבדידות.
עם דאודורנט משנת 92 שעדיין מריח אותך.
הלב לא יכול להכיל את השנים, לא יכול להכיל את הגעגוע אז
מתעלמים ממנו.
ואז מגיע טרום יום הזיכרון. אצלי, זה חודש לפני.
הכאב מחלחל.
הנשימה מחסירה פעימה.
העין רטובה בכל שיר עצוב שנשמע ברדיו.
הבכי מתפרץ בכל ערב. כשאני לבד, עם עצמי.
הזיכרונות הקשים חוזרים וצפים.
התחושה שזה היה אתמול, זה היה אתמול. אני לא באמת בלעדיך כל כך
הרבה שנים.
מסרבת להאמין.
ממשיכה להתגעגע.