אני חובשת כפפות, ומסתכלת על הגוף שקשור לשולחן.
אני מפעילה את השיר stuck in the middle with you, כלבי אשמורת
וכל זה. מוזיקת מוזה לעינויים.
אני אוספת את השיער בסיכות; שחלילה לא ייכנס לעיניים.
משחיזה את האיזמל ומחברת את המקדחה. מסתכלת על עצמי שוכבת שם
על השולחן, והנה זה בא.
אני מתקרבת לאיזור של הזכרונות, ונותנת דקירה. קטנה אבל
מוחלטת. רק כדי לבדוק שאני מרגישה משהו. ומי היה מאמין... אני
מרגישה. אני רואה זיכרון קטן ודליל מתחיל לנזול החוצה. בחיוך
מזוכיסטי אני שואלת, ״מרוצה?״
משם הכל סחרור של מודעות ותת מודע. אני שולפת את הזכרונות אחד
אחד ומשייפת אותם אל מול עיניי, משחזרת עד שלמות. צורחת מכאב
ומצטמררת מעונג. מעוותת את הצבעים ומדגישה את הקונטרסט. אין על
זכרונות.
אחד אחד אני שולפת אותם מתוך החתך הקטנטן הזה.
אני מפעילה את האלבום AM של ארקטיק מאנקיז. כי אם יש דבר אחד
שמחליש אותה יותר, שצובט לה, שחוסם לה את הגרון, זה המוזיקה
שקשורה אליו. אני אפילו לא צריכה לשלוף אותם עכשיו, הם יוצאים
לבד. זה קצת מאכזב, ואני מניחה בצד את המקדחה.
הגוף שלה, שלי, שקשור לשולחן כמו בפרק של דקסטר, מתרוקן ואין
לו שליטה. זה תהליך עצוב עצוב, כשהזכרונות יוצאים. כי הצבע
המעוות והווליום הגבוה והרגש הזה, הרגש... מה במציאות יכול
להתחרות בפנטזיה כזו? אז היא מטפחת את התחושה הזו, הגעגוע
לזיכרון, הגעגוע אליו, והיא מתרוקנת. שתינו מתרוקנות.
עד תום הם מטפטפים החוצה, קטן כגדול. עד תום. וכשמגיע התום,
והיא שוכבת שם ריקה לחלוטין, אני אוספת אותם אחד אחד, ומחזירה
אותם פנימה, לפעם הבאה שנצטרך להשתמש בהם.