"שלום",  אמרתי והסתכלתי מטה.
לא הייתי בטוח שזהו המקום עד שהבחנתי בו בקצה בית הקפה. שערות
הזדקרו מראשו כפורצות לחופשי ומשוועות מעלה. עם כניסתי נכנסה
רוח פרצים קרה ולרגע התערער ביטחונן של השערות החלוצות.
התנופפו להן והתכופפו להן כך שלרגע, כמעט ונראה כבעל תסרוקת
רגילה. אך מיד בתום משב הרוח שאפו אוויר לריאותיהן, מתחו עצמן
שוב וחזרו אט אט לעמידתם הנחושה.
בכל זאת חזיתי בשתי שניות.
בשלישית עד השישית פסעתי עד אליו, בעשירית הבחין באמירת השלום
שלי וכעבור חצי דקה יושב הייתי למולו. ידיו מונחות על השולחן,
כוס גדולה ומעלת אדים ביניהן. עיני התמקדו בידיו. גדולות
ושעירות היו. מעוררות מחשבות על חוטבי עצים ביער גשום, צלילי
חבטות הגרזן בעץ נשמעות אך במעומעם בינות ליער הצפוף. קול חד
העיר אותי משרעפי בן רגע. הספקתי להבחין בסוף תנועת הקשתו
באצבעותיו. "מה רע בידיך שאתה מוצא ענין כה רב בשלי?" הוא פלט
גיחוך מאולץ והיטיב את צעיפו. שב והניח את ידיו משני צדי הכוס
הגדולה.
"אמיליו מת" מלמלתי, הפעם מבלי להרים את עיני מידיו.
חלפו כמה דקות. הגשם התחזק וקולו נשמע כעת בבירור בהצליפו
בחלונות בית הקפה. לפתע, ידיו התאגרפו. איני יודע מדוע אך
תנועה זו הקפיצה אותי במקומי כנשוך נחש. אך מבטי נשאר. להפתעתי
הבחנתי כעת שאגודל יד ימינו חסר מן הפרק. מדוע לא הבחנתי בזאת
קודם? פרקי אצבעותיו כבר היו לבנים.
הגשם נרגע כעבור זמן מה ואתו גם ידיו. נפתחו לאט. הבחנתי
בסימנים העמוקים אותן השאירו ציפורניו. הניח את שתי ידיו סביב
הכוס הגדולה והרימה לפיו. עיני לא משו מידיו. הכוס בעלת הידיים
הגיעה עד לפיו ושם נעצרה מעט מעליה, עיניו פגשו בעיני. לחייו
רטובות, עיניו אפורות, מצחו הנחוש מלא קמטים ישנים. לגם ארוכות
מכוסו, עיניו נעצמות לאחר כל לגימה. הוריד את כוסו מטה, אל
השולחן, ריקה. בתנועה אחת חלקה נטל את מעילו וכובעו, קם  ויצא
מבית הקפה. פלטתי אנחה נשענתי לאחור ועצמתי עיני.
אין בראשי תמונות רבות של אמיליו. הראשונה מהיום בו נפגשנו.
עיניו אפורות כשל אביו, נחישות חקוקה במצחו החף מקמט. השנייה
והשלישית מטושטשות מעט כיוון שהיה רץ לחפש מחבוא מירי הצלפים.
בתמונה הרביעית חזיתי במשך כל  אותן דקות ארוכות וכמעט בלתי
נסבלות בהן ישבתי אל מול אביו.
הגשם התחזק במשנה תוקף. רעשי בית הקפה נחלשו עד שנעלמו בין
הצלפות הגשם על החלונות. הייתה זו כעין מערכה בין הטבע לבין
האדם. טיפות הגשם כמהו למגעה הרך של האדמה ולחיותה. במקומה
נפגשו באבן קרה ובאור מזויף. הרימו קולם לצעקה והטיחו עצמם
באור המתעתע כאומרים להכחידו מן העולם ולפנות מקום לחיים אותם
יעניקו לאדמה. לאחר כמה דקות נחלשה הצעקה, נחלש הגשם. עוד
מערכה נוצחה.
פקחתי עיני, קמתי בכבדות ויצאתי מבית הקפה.