יוסי אהב לעשן, אולי יותר מכל דבר אחר, יותר מלישון בשבת, יותר
מסקס, יותר מספר טוב, אולי אפילו יותר מאת אוסף הגיטרות המטורף
שלו או את מדף התקליטים הנדירים, כן, הזה שכל החבר'ה ידעו
שמתפעלים בו רק מרחוק ובלי רשות אף אחד לא העז חלילה לגעת בו.
יוסי כל כך אהב לעשן שלפעמים היה נדמה שאהב יותר משאהב את מיכל
או אפילו יותר מאת שחר הקטנה והשובבה שלו.

הם הכירו לגמרי במקרה, ענבר, מי שהייתה אז החברה כי טובה של
מיכל, יצאה עם איזה מתופף מטאל מופרע וגררה אותה בכוח לאחת
ההופעות שלו בקולטורה. היא הייתה אז חיילת משוחררת, האמת שלא
משוחררת במיוחד, ילדה טובה של אימא, לא מעשנת ולא שותה. את
יוסי היא פגשה בחדרון עפוף עשן מאחורי הבמה, ישב שם בצד עם
הגיטרה, ניגן משהו של הביטלס ושר, עשה דווקא רושם של בחור
עדין, היא לא הבינה מה עושה שם בין כל הניטים לסיכות ביטחון.
תוך פחות משעה ענבר נטשה אותה לטובת החרמן הרועש שלה ומיכל
מצאה את עצמה על ספסל רחוב עם יוסי, קשקשו ועישנו עד הבוקר, זה
היה הג'וינט הראשון של מיכל, אחריו, היו עוד הרבה.
בעצם, מאז אותו הערב הם זוג, ההורים השמרנים של מיכל שנאו את
יוסי כבר מהרגע הראשון, אבל היא הייתה מאוהבת והחליטה שהגיע
הזמן למרד הראשון שלה. ממש תוך כמה חודשים היא עברה לגור אצלו
בדרום תל אביב, הדירה הייתה קטנה ומעופשת, בשכונה הסתובבו כל
מני טיפוסים מפוקפקים, אבל לה לא היה לה אכפת, זה הרגיש לה
נכון. מיכל שהייתה הריי ילדה טובה בסך הכל, נצמדה לתוכניתה
המקורית והלכה ללמוד באוניברסיטה, יוסי עבד ביום בתור שליח
ובערבים חילטר תמורת גרושים כגיטריסט חיזוק בכל מיני הרכבים
מוזרים. תמיד היא ראתה בו פוטנציאל מבוזבז, בחור שנון עם ראש,
תאכלס הוא סתם שרף את הזמן במקום לעשות עם עצמו משהו מועיל. זה
היה תהליך לא פשוט, אבל בסוף היא הצליחה להכניס בו קצת הגיון,
יוסי עשה פסיכומטרי והלך ללמוד אדריכלות. בדיוק כשחגגו יחד
שנתיים הם עברו לדירה נחמדה בגבעתיים. יוסי זנח קצת את עסקי
המוזיקה ואת החבר'ה מהמטאל והתרכז בלימודים, הציונים השתפרו
ואפילו ההורים של מיכל התחילו לחבב אותו. הכל היה מושלם, חוץ
מדבר אחד, הג'וינטים שלו, הוא סרב להיפרד מהם.

קצת אחרי החתונה, משהו השתנה וכשמיכל נכנסה להריון הוא כבר
גורש לעשן בחלון ואחר כך לגינה ובסוף גם הגיעה השיחה, הוא כבר
ידע מה היא תגיד, בשנים האחרונות זה הגיע אחת לכמה חודשים,
תמיד אותם דיבורים, "אנחנו כבר אנשים בוגרים","מתי תפסיק
לברוח", "תתבגר", "תתמודד". רק שבנוסף לכל הריגשי הרגיל, השיחה
ההיא הייתה מהולה גם בהורמונים של הריון, עצבים מהסוג הרע-
כאלה של חודש תשיעי ודמעות, הרבה דמעות...

יוסי אהב את מיכל וכבר אהב את שחר, אהב עוד לפני שידע כמה יפה
היא תהיה  או שהיו לה את העיניים הכחולות של מיכל וחיוך ממזרי
וכובש, כמו שלו, רק חינני בהרבה. ובאמת, באותו הערב, יוסי הבין
שעדיף  שלא יעשן יותר בחלון וגם לא בגינה. אבל יוסי אהב לעשן,
הרי זה מה שהוא ידע לעשות מלבד עוד כמה דברים שוליים, אפילו
החברים מהלימודים קראו לו "יוסף המעשן", זה כמו "יוסף המספר",
רק דורש קצת פחות כישורים. כבר בערב הראשון הוא היה על סף
שיגעון, חיוור ומזיע, חוסר שקט פנימי, שעות התהלך מהמקרר לספה,
האוכל רק עשה לו בחילה, הורידים כאילו גירדו לו מבפנים
והשרירים הפכו רועדים וקמוצים. הוא באמת רצה להפסיק, בשביל
מיכל, אבל הראש לא נתן מנוחה, כל המחשבות עברו במסלול אחד,
בדרך אל השידה בחדר השינה וחזרה לגינה עם השלל המיוחל. רק דבר
אחד עמד בדרכו, יותר נכון שכב, מיכל. היא צפתה באחת הסדרות
המטופשת שלה בחדר השינה וסירבה לצאת משם. אישה בחודש תשיעי, לא
אמור להיות משהו שלוחץ לה השלפוחית כל רבע שעה?! שנייה לפני
שעמד לתלוש לעצמו את שערות ראשו האחרונות, הבחין בקולות נחירה
עדינים שבקעו מחדר השינה, בסוף היא נרדמה. וכך, מצא עצמו  יוסי
פוסע על קצות בהונותיו אל עבר השידה, ליבו פעם בעוצמה כזאת
שחשש שמיכל תתעורר מהרעש, אבל היא, ישנה באלכסון, מחבקת כרית
במאיין תנוחת עובר ולא הבחינה בדבר. את ג'וינט  גלגל במהירות
של שיא גינס, הוא הרגיש איך העשן הסמיך ממלא אותו, איך הגוף
הופך רפה, את השקט חוזר אליו. הכל עבד לפי התוכנית, כבר היה
בדרך למאפרה שעמדה על שולחן העץ בסמוך לדלת הכניסה, רק ששם
ערבה לו מיכל, השלפוחית הארורה הרסה את הכל. יוסי הבטיח שזאת
הפעם האחרונה, אבל באמת שלא הייתה לו ברירה. מיכל דיברה בקול
שקט וברור, נראתה רצינית מתמיד, אפילו דמעות לא היו. היא אילצה
אותו לבחור, חיים בלי הג'וינטים שלו או חיים בלעדיה. את הלילה
הוא בילה על הספה, טרוד במחשבות, מנסה למצוא פתרון, הוא ידע
שלא מסוגל להפסיק, אז מה שנותר לו היה למצוא מקום לעשן בו מבלי
להסתבך בצרות. הרעיון היחיד שמוחו עלה היה גרוע, גרוע מאוד,
כנראה שמתוך סבך הייאוש שאחז בו, זה איכשהו נראה לו הגיוני.
ובאמת, למחרת הוא התחיל לעשן במשרד.

בהתחלה זה דווקא זה עבר כמו קסם, הרעיונות זרמו , השרטוטים היו
מעולים וסוף-סוף רגב היה מרוצה. כל עוד היה אפשר לנעול את הדלת
ולפתוח חלון, אין שום דבר שמבשם אוויר טוב וקצת מסטיק לא יכלו
לפתור. ומיכל, אמרו שהיא נראית בשמיים, כזה זוג יפה עם תינוקת
מתוקה.
מיכל לא הייתה סתם עוד אחת, הפכה לאישה אינטליגנטית, עצמאית,
חריפה, מאוד מטופחת ולמזלה גם התברכה בגזרה דקיקה במיוחד וחוש
אופנה מצוין. האימהות הייתה נהדרת ולכאורה גם הזוגיות, אבל
היא לא יכלה עוד לשבת בבית, זה לא בדי.אן.איי שלה. תוך זמן קצר
הגברת חזרה לפזר חיוכים בשמלות הקטנות והעקבים הדקים, רעבה
לחיים, לשגרה. חוץ מהבנות במשרד, כולם ציפו שתחזור, הבוס,
השרת, הבחור של הדואר, אפילו החשבונות שמחו כשהיא חזרה לנהל
אותם. למיכל היה גם חוש ריח נהדר, שנים שהיא כבר לא מעשנת, גם
לא סיגריות, היא כבר לא צריכה את זה. הנערה התמימה שהתאהבה
בגיטריסט החתיך שאוסף תקליטים נעלמה מזמן והיא, הריי ידעה שמה
שמריח מסריח, בעיקר זכרה היטב את האולטימאטום שהציבה, עברו בסך
הכול כמה חודשים. איך שהוא התואר "גרושה פלוס אחד" לא נשמע  לה
זוהר במיוחד ובעיקר היא פחדה לשמוע מהאימא שלה את צמד המילים
הנורא מכל, "אמרתי לך". האמת, אפשר להבין אותה, צריך הרבה אומץ
כדי לקום ולעזוב אחרי עשר שנים ועוד עם תינוקת קטנה. מיכל
עדיפה לשדר עסקים כרגיל, המשיכה לפזר חיוכים לכל עבר ולסתום את
האף, ניסתה להנות מה"קסם" הזה, גם אם ניצחו עליו רק קצת בושם,
ומסטיק.

זה היה יום מתוח ב"רגב אדריכלים", הגשת התוכניות של הפרויקט
הירוק ברעננה לאישור סופי בעירייה. זה היה הבייבי של יוסי,
שנה וחצי של עבודה קשה, שרטוטים, פגישות, שינויים והתאמות, לא
פשוט לעמוד בפני כל הקפריזות של העירייה. עד השעה אחת היה עליו
להתייצב עם הבוס לפגישה הגורלית, נותרו רק כמה שעות לתיקונים
האחרונים שרגב התעקש עליהם. את המטח במשרד היה אפשר לחתוך עם
משהו חד, הרבה כסף עמד על הפרק. יוסי ידע שהפעם אסור לו לפשל,
שזאת הזדמנות האחרונה שלו, במיוחד אחרי שרגב תפס אותו מעשן
בחדר הישיבות רק כמה ימים קודם לכן ונשבע שבפעם הבאה הוא לא רק
יחפש עבודה אלא גם פרייר שישחרר אותו בערבות. למזלו, המשרד של
רגב היה בקצה השני וליוסי זה הרגיש כמו בוקר שגרתי, קצת אחרי
שמונה התיישב עם הקפה במשרד והחל בטקס הרחבת האישונים הרגיל,
מגלגל בזמן שהמחשב עולה ועד הישמע התרועה המבשרת על הקמתו
לתחייה של הוינדואוס הג'וינט כבר היה דלוק ועוד אחד המתין
בסבלנות תחת המקלדת לאחרי הפגישה. זה היה ירוק, חומר חזק, משהו
שהשיג לו חבר מאיזה בדואי שהוא עובד איתו. כנראה שזה היה חזק
במיוחד, אפילו בשביל סטלן מיומן כמו יוסי. תוך פחות משעה הוא
מצא עצמו מעולף על המקלדת, איזה קול פנימי עקשן התריע על משהו
חשוב שהיה צריך לעשות, רק שהוא לא זכר מה, לא יכל לשים על זה
את האצבע, האמת, שאפילו להרים אותה הוא לא היה מסוגל. לקראת
אחת עשרה התעורר בבהלה לצלילי צרחות, שאריות הקפה נשפכו על
המסמכים שהספיק להכין והכוס התנפצה לעשרות חתיכות תחת רגליו.
רגב לא נראה מרוצה בכלל.

לפגישה הוא כבר לא הלך מן הסתם, במקום, היה עליו לארוז את
חפציו ולהסתלק לפני שרגב יחזור. יוסי ארז לאט, הראש הלם בחוזקה
והוא בקושי הצליח לזוז אבל בעיקר הוא פחד לחזור הביתה, דווקא
היום מיכל נשארה לטפל בקטנה, היה לה חום בלילה. הוא חשב על כל
מיני תירוצים, הריי זה ברור שלא יצליח להסתיר את פיטוריו לאורך
זמן ובכל אופן מיכל תבין מהר מאוד מה קרה, היא מכירה אותו יותר
מידי טוב. זה לקח קצת יותר משעה, אבל בסוף חפציו המתינו בארגז
שהניח ליד הדלת. כשחשב על הדרך החוצה הבטן התהפכה לו, איך
יעבור במסדרונות, מה יגיד לאנשים, בקושי עשרים עובדים, השמועה
בטח כבר הגיע לכולם. הכיסא עמד שם ליד שולחן המחשב ובכל זאת
הוא התיישב על הרצפה ליד הארגז, לגם שאריות קולה מפחית שנשארה
מאתמול והמתין בסבלנות שהחברים יצאו לצהריים, כך חשב, יוכל
לחמוק החוצה בבטחה. באחת, כמו שעון, נשמעה נהירה המונית אל עבר
היציאה, כמו שיירת נמלים ממושמעת הצועדת אל עבר גרגר הסוכר
הנחפץ. יוסי העביר מבט חטוף לוודא שהשטח פנוי, זרק את המפתחות
על שולחן המזכירה, לקח את הארגז וברח מבלי להביט לאחור.

הבית היה במרחק הליכה קצר ובדרך התאמן על הפרצופים המזויפים
שיאלץ לדגמן למיכל כשיכנס, סיפור הכיסוי היה כבר מוכן, הוא בסך
הכל קיבל כמה ימים של חופש בזכות הפגישה שהייתה אפילו מוצלחת
מהצפוי. בינתיים, הוא חשב לעצמו, שעד שימצא עבודה חדשה יעשן
בבקרים כשמיכל לא בבית ובסוף השבוע יאלץ להתאפק. זה התחיל כמו
כל ערב רגיל, הם צפו בחדשות ומיכל זרקה קצת עוף עם תפוחי אדמה
לתנור, בינתיים יוסי קילח את שחר ואחרי שנרדמה הם התיישבו
לאכול. ברקע היה איזה סרט קומדיה, יוסי בהה בו כמו זומבי, שום
דבר לא הצחיק אותו באמת, הוא ניסה לביים את אחר המבטים
המשועשעים שהתאמן עליהם בדרך הביתה, אבל השרירים בפנים סרבו
לשתף פעולה, הוא נראה כמו איזה זקן מיואש שחטף אירוע מוחי.
המחשבה היחידה שניחמה אותו, הייתה שלפחות המצב כבר לא יכול
להיות גרוע יותר. תוך כדי שלעס את הביס האחרון הוא קפא במקום,
פתאום זה היכה בו, הג'וינט ששכח תחת המקלדת במשרד, הוא היה
חייב להגיע אליו לפני שמישהו אחר ימצא אותו, אחרת הוא עלול
להיות בצרות אפילו גדולות יותר. תמיד יכול יותר גרוע, חשב
לעצמו תוך כדי שדמיין כיצד יפרוץ למשרד באישון לילה. בהתחלה
מיכל נבהלה, חשבה שנחנק מהאוכל, אבל לא, יוסי קם מהשולחן
והתחיל להפוך את המגירות של הסרוונט בסלון אחת, אחת, אחוז
טירוף. הוא נזכר שכשאיתי עזב את החברה בשנה שעברה הוא השאיר
אצלו את המפתח, איזה מזל שכח אז למסור אותו למזכירה. בסוף הוא
מצא, כל תחולת הסלון הייתה זרוקה על השטיח ומיכל נראתה בהלם
מוחלט, אבל יוסי בשלו, זרק עליו את הג'ינס הראשון שמצא בארון
ורץ אל עבר הדלת. "שכחתי משהו חשוב, אני אסביר לך אחר כך"
ונעלם.
מיכל הרגישה שמשהו חשוד מתרחש, יוסי גם התנהג  מוזר כל הערב,
מבלי לחשוב פעמיים, היא העמיסה את שחר הקטנה על הסל-קל ויצאה
בעקבותיו. בדרך הוא חשב על הגרוע מכל, על החיים בכלא, שהם לא
בשבילו ועל מיכל, שאם תגלה היא עלולה הפעם לעזוב באמת. כשנכנס
למשרד, ליבו פעם בחוזקה, אפילו יותר מאז, בערב ההוא כשהתגנב
לשידה. למזלו, הסתבר שדאג לחינם, החבר שנטש המתין לו בסבלנות
בדיוק במקום בו השאיר אותו. הוא היה חייב להירגע, לשתות כוס או
שתיים של מים אבל המטבחון היה נעול, יוסי התיישב חזרה על כיסא
המשרד וניסה להסדיר נשימה, תשוש ומזיע, הכל נראה לו אבוד. הוא
הביט בחברו המגולגל לתפארת וידע שחייב להיפתר ממנו לפני שישוב
לביתו. ושוב, כנראה שמתוך סבך הייאוש הנוראי עלה במוחו עוד
רעיון גאוני. יוסי הסתכל על הג'וינט והרגיש כאילו הוא משיב לו
מבט, רק כמה שאיפות, חשב לעצמו, זה חומר חזק. לפתע, קלט בזוית
העין את מיכל שעמדה עם שחר בפתח הדלת, הדמעות כיסו את פניה,
הוא הבין שהגיע הסוף. הוא הסתכל על מיכל ושוב הסתכל על
הג'וינט... ושוב על מיכל... ואז, שלף את המצת מהכיס. יוסי אהב
את מיכל ואהב גם את שחר, אבל כנראה שיותר מהכל, יוסי אהב לעשן.