New Stage - Go To Main Page

מיקה אריאל
/
מהזמן האחרון

אני שונאת מלים. לא אוהבת מחשבות. זה גורם לי לרצות להקיא. זה
מעלה בי כעס נוראי. זעם. כי לא משנה מה אכתוב, זה לא ישקף
במילימטר את האמת. איזו אמת? כל אמת. האמת על אהבה, האמת על
חברות, האמת על אלימות, האמת על המצב האנושי, האמת על המצב
הבלתי אנושי. וזה מרגיז. זה מעצבן וזה מחליא. כי אם אני לא
יכולה לכתוב את זה, אם אני לא יכולה להוציא את זה ולהרגיש את
זה ולתת לזה גוף ונפח ומרחב בעולם אז מה זה בכלל? מה כל זה
אומר? יש בכלל אמת? אולי זו סתם בדיחה אכזרית של אלוהים. גורל,
משמעות, אהבה, הדבר הנכון, הכל יהיה טוב, מה שצריך לקרות קורה
ובלה בלה בלה. כי בזמן האחרון אני מתחילה להאמין שכל זה פשוט
לא נכון. אין משמעות. אין נכון ולא נכון. אנשים מתים כי הם
מתים. אנשים הורגים אחד את השני כי בא להם. הם לא טובים בפנים,
הם לא רעים בפנים, הם פשוט אנשים. זה הטבע. ואין לו הסבר. אין
משיח. אין גן עדן. אין כלום. אני לא אשקר, זה די מבאס. זה ממש
מבאס. כי לא חשבתי ככה לפני. לא חשבתי ככה עד ממש לא מזמן.
ועכשיו? עכשיו אני כבר לא יודעת.
אין לי בעיה להודות, כן, אני מתפללת, בדרך שלי. אני לא אדם
דתי, אבל הייתי אדם מאמין. ואם אתם לא אנשים מאמינים, אז רק
שתדעו שאין הרגשה יותר בטוחה וטובה מלהאמין. לא משנה איך תקראו
לזה, אלוהים, היקום, אנרגיה. ממש לא משנה. כי אם אתם מאמינים,
אתם מאמינים. אתם לא יודעים מה זה אומר, אתם לא יודעים ממה זה
נובע, זה פשוט שם. וכשזה שם אתם שם. הכל נכון, הכל מסתדר,
באמת. אבל איבדתי את זה. את האמונה. אני מרגישה שאף אחד לא
באמת מקשיב לתפילות שלי. וזה כואב. כמו שלא יכולתי להסביר למה
התחלתי להאמין, אני גם לא יכולה להסביר למה זה הפסיק. ברור
שהמצב מסביב לא תרם לאמונה שלי בטוב. אלימות, מלחמות, פחד.
אנשים רעים. לא יודעת מה אתכם אבל אף פעם לא האמנתי שיש אנשים
רעים בעולם, רק אנשים שרע להם. הייתי נאיבית, תמימה. ואהבתי את
זה בעצמי. וכן, היו צוחקים עליי והציניות סביבי הייתה חוגגת.
אבל לי לא היה אכפת. אני לא הייתי צינית. ועכשיו? עכשיו אני
כבר לא יודעת.
אני בעיקר מיואשת. אני פוחדת. אני מרגישה שנטשו אותי. שאלוהים
נטש אותי. שהוא גרם לי להאמין, והיה טוב אליי, ואז, ברגע שנמאס
לו, הוא משך את הקרקע מתחת לרגליים שלי וצחק עליי בזמן שאני
נופלת. כן, ניחשתם נכון, אני כועסת עליו. כועסת שהוא נטש אותי.
אותנו. וזה מאוד מכעיס. זה מקומם. פתאום קורים מלא דברים רעים
מסביב. פתאום אנשים נהיו ממש רעים אחד לשני. כנראה שזה לא
פתאום, זה תמיד היה שם, אבל לא כל כך בוטה. לא כל כך צורם
וצורב. אנשים איבדו את האנושיות שלהם. את האהבה שלהם. ואני
יושבת וחושבת איך אפשר לשנות את זה. ואני בטוחה שלא רק אני.
אני בטוחה שהרבה אנשים חושבים את זה. וכל מה שעולה לי הוא שאי
אפשר. אי אפשר. זה העולם. ככה הוא תמיד היה וככה הוא תמיד
יהיה. תמיד תהיה אלימות. תמיד יהיה פשע. תמיד יהיו אנשים
שמנצלים את הכוח שלהם והכסף שלהם כדי לקבל עוד כוח וכסף. תמיד
ידפקו אנשים טובים שלא עשו שום דבר רע. וכל מה שיש לי לומר על
זה שזה חרא. זה מבאס. זה גורם לי להרגיש שלא בא לי לחיות בעולם
הזה. שלא בא לי להביא ילדים תמימים ונקיים לעולם הזה. אין לי
נטיות אובדניות, אני גם לא אעשה שום דבר כדי לפגוע בעצמי, כי
אני יודעת שאני עשויה מאהבה. אני לא יכולה לפגוע בעצמי כי זה
בדיוק יוכיח שאין שום דבר קדוש ואלוהי ואנושי בעולם הזה. אני
לא אפגע בעצמי כי כנראה שאני עדיין מאמינה. אני עדיין מאמינה
שהחיים שווים את זה. אז, מה עכשיו?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/5/15 5:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקה אריאל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה