הטחב מקונן בקירות המטבח, מתערבב עם ריחות בישולים שדבקו במשך
השנים. ככה זה שקירות המטבח עשויים קורות עץ שהוצמדו זה לזה
במסמרים וסיכות שכבר הספיקו להחליד, כל פיסת היסטוריה משאירה
חותם. במטבח רגיל, ניחוחות הבישולים היו מתנדפים דרך החלון,
שטים החוצה, דוקרים בכל נחיר, מבשרים על בוא הארוחה. במטבח זה
אין חלון, הריחות אין להם לאן לברוח, לכודים בחלל הקטן,
משייטים מפה לשם, ללא סדר והיגיון, כמו עטלפים באור, ובצר להם
מבשרים על קיומם רק לקירות. גם אם הצליחו הריחות לצאת דרך חור
המנעול, אין להם נחיר לדקור, המטבח נמצא הרחק מכל אדם,
בירכתיים האפלוליים, בסוף המסדרון המחניק שנדמה שמתארך לנצח,
במרתף האחרון. אבל לי זה לא מפריע, אני נמצא הרחק מכל ההמולה,
אדון לעצמי.

שבוע ימים לאחר תחילת ההפלגה ירד למטבח הקפטן, קריסטופר, או
איך שהמלחים קוראים לו קולומבוס, אבל אני קורא לו קולומבו. למה
קולומבו? בגלל הכובע המשונה שהוא חובש, עליו מתנוססת נוצה
אדומה של תוכי, וזה הזכיר לי את התוכי קולומבו שתמיד נמצא על
גג הבית שלי בליסבון. בכל בוקר הילדים היו מתאספים ליד הבית,
מרימים את הראש לשמים ומחכים לקולומבו התוכי שיופיע, הם שרים
לו - "קולומבו, קולומבו, ורדי נוס פאססארו ורמלהו", רדי אלינו
ציפור אדומה.
בקול נחרץ פקד קולומבו "מהיום אתה עוזר למלחים לשטוף ולסדר את
הסיפון, תעלה למעלה ותתחיל עכשיו". "זה בלתי אפשרי" עניתי לו,
אני לא אספיק לבשל את ארוחת הערב, "קדימה!" הוא פסק ופנה לצאת
מהמטבח. לא יודע מה קרה לי, תפסתי את דש המעיל שלו ביד אחת, את
סיר המרק ביד השנייה ושפכתי את המרק על הרצפה. מבוכה גדולה
השתררה במטבח הקטן, קולומבו חשב שהמרק נשפך בגללו, ואני חשבתי
איזה טיפש הוא שהוא חושב כך, הוא לא מבין שהטבח העצלן שלו שלא
רוצה לעלות לסיפון. כרובית לבנה נמרחה לקולומבו על הנעל השחורה
כמו כתם מכוער שמשאירה יונה המרוקנת את מעיה. הוא לא הוריד
מבטו אל הכתם, אבל הוא ראה אותו, הסנטר שלו תמיד הייתה גבוה,
כמו על הסיפון, כשהוא מביט אל האופק, מחפש יבשה. "תמשיך לבשל"
הוא אמר, חיוך דק נרקם בקצות שפתיי. ומאז אני רק מבשל,
והמלחים? לא יודעים שאני צריך לעזור להם, גם קולומבו שכח מזה,
יש לו דברים יותר חשובים לעשות, היינו כבר צריכים להגיע
להודו.

לפעמים נשאר לי זמן פנוי אחרי שאני מסיים לבשל. עד שמגיע המלח
התורן לקחת את האוכל לחבריו אל הסיפון, אני מביט על המצקת
התלויה על מסמר בקיר העץ, מתנדנדת שמאלה וימינה, לפי קצב הגלים
שקבע לנו אלוהים. אני יכול להביט על המצקת שעה שלמה, מזיז את
האישונים ימינה ושמאלה בקצב האלוהים. המוח עובר למקום אחר,
לבית בליסבון, לגג שאנחנו עולים אליו בערבי הקיץ ונהנים מבריזה
אשר מביא איתו האוקיינוס, ליפה בנשים, לאישה שלי מרגרידה, לבת
שלי נא'מי היפה, לתוכי קולומבו. אם אני מצליח להתרכז חזק יותר
אז אני מדמיין לא רק את העבר אלא גם את העתיד, איך אנחנו
מגיעים להודו, ובאישון לילה כאשר אף אחד אינו רואה אני מצליח
להבריח לספינה ארגז תבלין פלפל וארגז תבלין ציפורן, אני מחביא
אותם במטבח, במרתף קירור הבשר, מתחת לנתחי בשר החזיר. כאשר
אנחנו חוזרים לליסבון אני מוכר את התבלינים לסוחרים בשוק, לא
סתם סוחרים מפשוטי העם שאינם יכולים לשלם תמורה נאה, אלא
לסוחרים שעובדים עם ארמון המלוכה. אני הופך עשיר, קונה
למרגרידה תמרוקים ולנא'מיקונה שמלות, שתרגיש כמו נסיכה קטנה.
גלים גדולים התרגשו על הספינה, עד שהתעוררתי משרעפיי, אלוהים
כנראה לא אוהב את החלום שלי.

שלושה שבועות בדיוק עברו מאז שיצאנו להפלגה, כנראה יש יום יפה
בחוץ, הספינה שקטה והמצקת שעל הקיר לא נעה. דלת המטבח נפתחה,
תחילה באיטיות ולאחר בתקיפות המלווה בקול צרימה חד שניגנו
הצירים החלודים. אדי הבישולים שנחו בשקט בחלל המטבח החלו
מתערבלים, וכמו בים, גם המערבולות אלה מבשרות רע, לפחות
מבחינתי, מי הטריח עצמו עד כאן להפריע לי באמצע הבישולים? נוצה
אדומה בצבצה בפתח הדלת, אני לא מאמין ! קולומבו? איך הוא עף עד
לכאן?
"לכמה ימים יש לך אספקה של אוכל?" שאל קולומבו וקווי דאגה
נחרטו אט בין גביניו עד שהעמיקו לחריצים של ממש. אוי, המצב
חמור חשבתי לעצמי, עכשיו אני צריך לחשוב וזה מכביד לי על המוח.
"יש לי במחסן כמה שקי חיטה, שיפון, שעורה וכמה ארגזי ביצים.
בשר נשאר בצמצום והירקות כבר נגמרו, חוץ מהבצלים". שקט השתרר,
יכולתי לשמוע את המוח של קולומבו חושב כמו גלגלי שיניים
המזיזים אחד את השני בחריקות קצובות, רגע, אולי זה גלגל
השיניים של הגה הספינה הנמצא ממש לא רחוק מכאן?. "זה הכול?"
שאל ואף שריר לא נע בפניו, "לא נשאר עוד משהו?", סנטרו כרגיל
היה גבוה, "יש לי גם אגוזים, שקדים וחרובים. גם חבית יין וחצי
חבית של דבש, אם זה עוזר" עניתי כאשר את סוף המשפט אמרתי בקול
חרישי. עכשיו אני צריך להיראות עסוק, חזרתי לסירים, קולמבו
עדיין עומד מהורהר בפתח הדלת. למעשה רציתי להשיא לו עצה -
להוריד כמה מלחים לים בכדי שידוגו לנו דגים, אבל פחדתי לדבר.
לא פחדתי מכבודו של קולומבו שטבח פשוט שכמותי פותר לו את
הבעיה, אלא שלא ינדב אותי לרדת לים לדוג דגים, עד שהצלחתי
לחמוק מניקוי הסיפון אני אכניס עצמי לצרה חדשה? בסופו של דבר
אנשים רעבים ימצאו את מזונם, עם עזרתי או בלעדיה, אני לא אשאר
רעב, את הסליק הסודי שלי אפילו קולומבו לא מכיר.

"יבשה ! יבשה !" התנשף המלח שהגיע למטבח, "יש יבשה באופק"
והושיט ידו לכיוון היבשה שהתגלתה כאילו יכולתי לראות אותה מבעד
לקירות המטבח. "הבנתי, הם מצאו יבשה, אבל מה הוא רוצה ממני לכל
השדים והרוחות?"
"יש הוראה מהקפטן קולומבוס שתכין ארוחה מיוחדת, תשתמש בכל הבשר
שנשאר, ותעלה את חבית היין לסיפון, היום חגיגה ! יש יבשה, יש
יבשה !". ראשי סחרחר, אם רק היו מגלים את היבשה עוד שלוש שעות,
אז במילא אני מכין את ארוחת הצהריים. המלח הניף ידו לצדדים,
רועד כולו, מברך את האב, הבן, רוח הקודש ואת קולומבו.

יומיים אחרי העגינה המלח שהגיע לקחת את ארוחת הבוקר נראה כועס,
או עצבני, לא הצלחתי לתהות על קנקנו. גם המלח שהגיע לקחת את
ארוחת הצהריים נראה כך. אולי קולומבו ביקש מהם לנקות את הסיפון
גם בבוקר, לכן הם כועסים.
המלח שנשלח לקחת את ארוחת הערב נכנס למטבח, הכול כבר היה מוכן,
גם הוא נראה כעוס. "הכול בסדר שם למעלה" שאלתי כבדרך אגב.
"כלום לא בסדר, אחרי חודש הגענו סוף כל סוף ליבשה, בלי לראות
את הנשים שלנו, בלי לראות את הילדים שלנו, ולא הגענו להודו,
אין כאן הודים בכלל וגם לא תבלינים, יש כאן אנשים מוזרים עם
כתר של נוצות על הראש וחץ וקשת ביד".