בערב היא הגיעה אלי עם כל הניחוחות שנשארו עמומים על הכרית
שלי, בתספורת הקארה החדשה שלה שידעתי שאיזה מגאזין אמר לה שזה
אחד משבעה עשרה הסימנים להתחלות חדשות. היא יכלה לטעון שאני
כבר לא מי שהייתי והיא כבר לא מכירה אותי יותר, אבל אני ידעתי
בדיוק מי היא.
באמתחתה ארגז קטן ובו אסופת מזכרות שנשכחו, כמה שדמיינתי שזה
יהיה לא נעים זה אפילו האפיל על הציפיות שלי. "אלה לא הזכרונות
שלי" היא ניסתה להגניב חצי חיוך, כאילו שזה איכשהו מפצה על
משהו.
שעתיים ושתי כוסות וויסקי אחר כך התחלתי לעבור על כל אותן
מזכרות שנשכחו בחולות הזמן. הייתה שם דיפלומה עם השם שלי. היו
שם דיסק אוסף שהכנתי לה בתקופה שזה היה עדיין אמצעי קביל
לחיזור, גלויות ששלחתי לה מכל קצות הכוכב בשנת הנדידה שכפיתי
על עצמי ואפילו הרסן הישן שלי.
בתחתית הערמה מצאתי תמונת פולוארויד ישנה ודהויה. הסתכלתי עליה
וחיוך אמיתי הגיח על פרצופי לאחר תקופת בצורת. כולם היו שם, זה
היה בסוף הערב. יכולתי לזהות את כולנו עם קצת יותר שיער וקצת
פחות בטן-יוני, אמיר, שירה ושני השוודים שבלטו בנוף המדברי.
בגב התמונה היה הכיתוב "אינדינגב 2007" זה היה קצת אחרי הצבא
שהאשליה שכל העולם רק מחכה לך שתכבוש אותו עוד לא דהתה בגווני
המציאות של פשרות ואכזבות. העברתי את האצבע שלי על קצה התמונה
מתענג על מגע המט הקריר של התמונה, מנסה לזהות את כל הפרטים
הקטנים-יוני שם יד קטנה על שירה, אמיר בתנועות ידיים של הסבר
כלשהו אפרו קטן ושפם מעטרים את המראה הלא ברור שניסה לסגל. אחד
השוודים ישב בצד מבטו בכיוון הכללי של שירה בזמן שהשוודי השני
מצביע לאויר מקשיב למה שיש לאמיר להגיד. ואני שם איפשהו באמצע,
מחייך חצי חיוך עם עיניים מבריקות.
נוסטלגיה חמימה עטפה אותי, לרגע אחד כל מה שרציתי להיות זה
אותו בחור עם עיניים מבריקות.

זה כבר היה סוף הלילה. צלילים גוועים של מוזיקה אלקטרונית בקעו
להם מאחורינו. התיישבנו בנוחיות החמימה של צ'אי שופ שגבל במתחם
ההופעות. שני השוודים היו איתנו מאז הצהריים, אני חושב שהגבוה
יותר היה בקטע של שירה. אנחנו בכלל התחלנו לדבר איתם רק בגלל
המלאכית הדקיקה בעלת הבלונד החיוור שהייתה איתם. היא חייכה
ואמרה שהיא כבר חוזרת, זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה,
אבל שני החבר'ה שהיו איתה גרמו לשיחה שלנו לסטות קצת
מהשבולניות של שיחות הכלום הרגילות שלנו. בנוסף הם התעקשו
שנדבר רק בעברית כי הם למדו באיזה אולפן או משהו כזה.
לקח לזה חצי יום אבל בסופו של דבר הגענו לשיחה הבלתי נמנעת על
השפות השונות שלנו ועל הח' הגרונית והעליזה והע' הבלתי ניתנת
להיגוי.
"הנה, הנה... שים לב. 3... 2... 1... חחחחחחחחח."  סוון או
יורן עדיין נראה מבולבל לגבי העסק.
"זה מהגרון, זה חייב להגיע מהגרון. קדימה תנסה" הוא לקח נשימה
עמוקה ויצא לו מין "חחא חאא" שזה היה ניסיון די יפה לאירופי.
"זה... זה, עוד צריך עבודה" הוא הסמיק קצת באותו רגע. "בכלל
אני אוהב עברית. אבל כל כך... קשה להגיד את כל הדברים האלה.
וגם אין הרבה..." והוא עשה מין תנועת מדידה רוחבית עם הידיים
"הרבה".
היינו קצת אבודים "הרבה?"
"נגיד... איך אומרים home?"
"בית" ענינו לו במקהלה.
"אוקי ואיך אתם אומרים House". הפעם רק שירה אמרה "בית" מלווה
בשתיקה קצרה, זה הרגיש כאילו הוא פגע קצת בכבודה של השפה
העברית. ומיד כשהבין שהשתיקה היא בעצם מהסוג המביך הוא המשיך
ואמר "אני מתכוון שכל שפה וה... Uniqueness שלה. נגיד אצלכם
אין הבדל בין המילה house וhome. אבל לגרמנים יש את
ולהיינזנקייט. שאומר the feeling of being alone in the
forest. שחושבים על זה, זאת מילה שרק לגרמנים כנראה יכולה
להיות." אמיר שתמיד שאף להיות סוג של פילוסוף הוסיף "אפשר
להגיד שאנשים יוצקים את המהות שלהם לתוך השפה"
השבדי הנהן בהסכמה כאשר פלאש מסנוור הגיע מכיוונו של  בחור
מוזר עם סוודר דרום אמריקה ירוק לבן, משקפיים עבות וכובע
צילינדר שצץ משום מקום ופשוט צילם אותנו. הוא העביר לנו את
התמונה אחרי שניער אותה מספר פעמים באויר הקריר.  ביקשנו שיצלם
שוב כי לא היינו מוכנים והוא סירב בתוקף, טוען שאם זה לא קנדיד
הוא לא מוכן לצלם ושנקח את התמונה ככה, במילא זה לא עולה כסף.

התמונה נשארה יתומה, ברקע צלילי הלהקה כבר גוועו לגמרי ונשארו
רק פצפוצי האש שבקעו מאודי המדורה האחרונים. החלטנו שמי שמספר
את סיפור הרוחות הכי טוב יזכה בתמונה.
שירה התחילה, היא סיפרה על איזו אישה משוגעת אחת מהמושב שלה
שתמיד הייתה מסתובבת במרכז ומבקשת סיגריות. היא תמיד אמרה
שרבין יושב אצלה בסלון ולא נעים לה לא להציע לו, אז יום אחד הם
הלכו איתה, חבורה של ילדים בני 14-15 לדירה שהייתה מסודרת
ונקיה באופן מפתיע, היא הייתה מוכנה להשבע שראתה שם את רבין
לחצי שנייה לפני שהם ברחו באמוק.
אחרי זה הגיע תור השוודים, הראשון, סוון, סיפר מין סיפור רפאים
על איזה שרת שהרג במשך עשור 47 ילדים בעיירה שלידם, כאשר היה
מחכה ללילה ואז טומן את קורבנותיו ברחבת בית הספר בלילות. הבית
ספר כמובן נסגר, ועד היום סוון הבטיח שאם תלך בשטח בית הספר
תוכל לשמוע את רחשי הילדים לוחשים את שמו של הרוצח שלהם
ומבקשים צדק.
יורגן דיבר אחריו וסיפר איזה אגדת עם על שד שמוצץ את הנשמה של
ילדים רעים ויכל להשבע שהכיר מישהו שזה קרה לו.
כשהגיע תורו של אמיר שהיה שקט באופן שלא תאם לו הוא ביקש שנדלג
עליו, אבל התעקשנו מטבענו. אז הוא הדליק לעצמו עוד אחת ונתן בי
מבט עמוק לפני שהוא התחיל לדבר.
"היינו ביחד בצבא אתם מבינים, אני וניר שם" והצביע עלי "יכול
להיות שהוא כבר סיפר לכם ויכול להיות שהוא העדיף לשכוח בעצמו,
אבל וזה נתון שאולי כדי שתדעו היום וכבר בערך שני עשורים  מתים
יותר חיילים מהתאבדויות מאשר במלחמות"
"more than wars huh?" שאל אותו השוודי בטון צדקני שרק שוודים
מסוגלים לשוות לו כזו אותנטיות.
"כן כן" הוא הנהן עם הראש והמשיך "ניר היה שם איתי, האמת
שהבסיס לא רחוק מפה הרבה" הוא הצביע במה שבחר להאמין שמזרח
"היינו כבר עשרה ימים בצבא. ואני לא יודע אם הייתם אי פעם
במקום שאתם שונאים, אבל תאמינו לי לא משנה כמה אתם שונאים
אותו, לילה לפני שאתם חוזרים הבייתה זה יהיה הלילה הכי שמח
שתדעו בחיים" הוא מצץ יניקה ארוכה מהסיגריה שלו. "בכל מקרה
חזרנו מהמסע  הראשון שלנו" שירה הסבירה להם בזריזות מה זה מסע
"אני בכלל לא זוכר אותו. הוא היה שקט כזה וקטן ואדום. רק
בתמונות אחר כך שראיתי הבנתי כמה שהוא אדום" ידעתי על מה הוא
מדבר וככל שהסיפור המשיך כך הלב שלי המשיך להתכווץ.
"היינו מבסוטים בדיוק סיימנו את המסע והתמחתנו ברחבה מחוץ
לאוהלים. כששמענו את הירייה בכלל לא הבנתי שזאת ירייה, רק 2
שניות אחר כך כשמישהו צעק שמישהו ירה בעצמו בשירותים התחלתי
להבין מה קורה.
"הכמה דקות הבאות היו כאוס של אירועים אקראים. אורות מהבהבים
של אמבולנס, הושיבו אותנו במין מעגל שכזה כמו ילדים שמשחקים
"גולם במעגל". אני זוכר שהסתכלתי ובדקתי דבר ראשון שניר שם"
הוא הצביע עלי " ואז הסתכלתי מסביב לראות שכל מי שאני אוהב
בטירונות הזאת עדיין בחיים.
"הקצינים והמפקדים שלנו הסתכלו עלינו בבלבול, באותו רגע הבנתי
שהם ילדים בדיוק כמונו.
"חצי שעה אחרי זה הם כבר הבינו מי חסר להם במצב"ה."
אמיר לקח עוד שאיפה ארוכה, אני לא חושב שדיברנו על אותו יום
מאז שזה קרה
"הם סגרו את כל האיזור ונתנו לנו לישון באיזו כיתת הדרכה שבה
דיברנו איתנו על ערכי צה"ל רק כמה ימים קודם.
"ועכשיו, וזה החלק המביך, אני רוצה להזכיר שחזרנו הרגע ממסע
שסיים 4 ימי שטח, אלו היו ימי הצעירות שלי בצבא ולא יכולתי
לחרבן בשטח.  24 שעות חלמתי על כס החרסינה היקר שחיכה לי
בבסיס" נשמע גיחוך באויר אבל המתח עדיין היה שם "המפקד לא היה
מבסוט ממש ללוות אותי אז הוא נתן לי ללכת בעצמי, כנראה שהיו
נסיבות מקלות להתאבדות של חבר.
"השירותים שלנו היו נעולים וגם ככה לא הייתי נכנס אליהם, אז
נכנסתי למבנה הצמוד, התיישבתי ופתחתי סיגריה."
"הייתי כבר בחצי מהסיגריה כששמעתי את הצעדים האלה על הרצפה,
לרגע חשבתי לשאול מי זה, אבל משהו עמוק בתוכי לחש לי לא לעשות
את זה.
"זה לקח רגע אבל בסוף הבנתי מה לא בסדר בצעדים האלה, אלה לא
היו צעדים רגילים אלה היו גרירות של רגליים, יכולתי לשמוע אותם
"כוויק כוויק כוויק". ולרגע חשבתי שהצעדים האלה הולכים לתא
שישבתי בו, יכולתי לשמוע אותם מתקרבים אלי "כוויק כוויק
כוויק". כבר דמיינתי איך הוא לוחש לי באוזן, מסתכל עלי בעיניים
החלביות שלו עם חור שחושף פיסת מוח באמצע המצח, מסתכל עלי
באבדון שנגזר עליו, שואל אותי בעיניו המתות איך יכולתי לתת לזה
לקרות. לא הכרתי אותו אבל באותה שנייה רציתי לבכות ולהבטיח לו
שבכלל לא התכוונתי שזה יקרה, שאם רק הייתי יודע הייתי תופס
איתו אוטובוס לילי ועורק איתו לאיפה שרק היה רוצה.
"אבל הצעדים הפסיקו, לא שמעתי דלת נסגרת כמו שלא שמעתי דלת
נפתחת ופתאום אותו קול ממקודם לחש לי שזה בסדר לצאת עכשיו.
רחצתי פנים וברחתי משם בריצת אמוק לאותה כיתה, לפני שנרדמתי
בדקתי בשעון וראיתי שעברה כמעט שעה מאז שביקשתי מהמפקד לצאת
לשירותים"
כולנו היינו בשקט, לאף אחד לא היה מה להגיד. זכרתי את אותו ערב
בנבכי ראשי אבל העדפתי שלא לבקר בו לעיתים קרובות.
קרני זריחה החלו להתנגב להן בשקט וכולנו קמנו לכיוון האוהלים
שלנו. אני ואמיר היינו באותו האוהל, חשבתי כל הזמן מה להגיד לו
אבל נרדמתי לפני שהספקתי לחשוב על משהו שנראה לי נכון.
בבוקר שלמחרת אמיר דחף לי את תמונת הפולארויד אומר שהוא לא
רוצה אותה, היא סתם תזכיר לו דברים שהוא כבר ממזמן מעדיף
לשכוח.  הוא למד מדעי החקלאות וטס לאוסטרליה להראות להם איך
מייעלים טפטפות או השד יודע מה.
הורדתי את התמונה ונזכרתי איך כמה ימים אחרי הבאלגן נסעתי עם
אלכסי מהצוות לבקר את ההורים שלו בשבעה. במשך כל הזמן האימא
בכתה לאלכסי ברוסית מראה לו כל מיני תמונות מתחרויות ג'ודו ואת
המדליה שלו מאולימפידת המתמטיקה האחרונה, היא הבטיחה לנו שהוא
היה מגיע רחוק. אבא שלו היה בעולם אחר, מתעורר מהטראנס שלו פעם
בכמה דקות ומבקש מאיתנו בעברית שנבטיח לו שאף פעם לא נעשה משהו
טיפשי מבלי לדבר עם מי שאנחנו אוהבים קודם, שיזכירו לנו כמה
טוב מחכה לנו במרחק של שיחת טלפון אחת.

הרמתי את השפורפרת אבל בספרה החמישית נזכרתי בקארה החדש שלה
ונזכרתי איך החיוך שלה היה קצת יותר אמיתי עכשיו, ובכלל כמה
היא טובה מדי בשבילי, חיה, צוחקת, לא מכונסת בעצמה בגלל
תסכולים שנראה שהעברתי לכל מי שאי פעם העז לאהוב אותי.
נתתי מבט אחרון בתמונה לפני שהחזרתי אותה עמוק לתוך ארגז
המזכרות.  ואז נזכרתי שוב באמיר ובזה שעכשיו הוא הרבה יותר
מפחד להכנס למים בחוף בגלל כל מיני כרישים ומדוזות קטנות
דחוסות ברעל מאשר לעלות לאוטובוס עם בחורים מזוקנים. וגם קצת
בחייל המת ועל כמה ההורים שלו אהבו אותו והיו גאים בו. תהיתי
אם הוא עדיין מרגיש לבד ביער...