בדיוק עברנו לגור ביחד,דירה ביפו העתיקה "אנחנו צריכים מקום
שקט שתוכלי לצייר בו" ואהבתי אותך על האמירה הזאת. מיקמנו את
הרהיטים והחלטנו שצריך לחנוך את המזרן החדש.

אני חושבת שידעתי שמשהו רע יקרה, הרגשתי רעד קל,"על מה את
חושבת?" שאלת כבדרך אגב. "תהיתי איזה מלאך החליט לאחד אותנו
ולהאיר את חיי" אמרתי, מקווה שזה ירצה אותך לבינתיים. נשכבתי
על הבטן ואני מרגישה את אצבעותיך עוברות הלוך ושוב על גבי,
רעדתי מעונג. המשכנו לפרוק את הארגזים ונשארתי עם התחושה
הנוראית הזאת בבטן שמשהו הולך לקרות.הארגזים שלקחנו מהירקן
מילאו את הבית בריח של תותים.

ולפתע נשמעה דפיקה בדלת. ארז.

לאחרונה גיליתי שאדם מעניין כמו הסיפורים שלו והתחלתי לתהות מה
קורה כשלאדם נגמרו הסיפורים. מה יקרה לי כשלא אוכל להרשים
אנשים עם דברים שעשיתי ואצטרך להרשים אותם עם המעשים שלי זה
היום שבו אנשים בדרך כלל עוזבים. הגברים שהכרתי במשך השנים הם
הפרסים שלי,אני לא חושבת שהכרתי גבר שלא הפך בסוף לעוד סיפור
שאני חולקת עם גברים אחרים. תמיד האמנתי שאני אגמור כמו סרט
אמריקאי,דביק דוחה וצפוי. תליתי את תקוותי בכך למען האמת.

את ארז, הראשון שגרם לי לחשוב על עצמי כמשהו אחר מיצור כחוש
ועלוב, הכרתי כשהייתי בת 15 הוא לא מישהו שאפשר לומר עליו
שנראה טוב אבל היה בו משהו חייתי, מסקרן וסקסי דבר שמוצאים פעם
אחת בחיים. הפעם הראשונה שמימשנו את התשוקה שלנו אחד כלפי השני
הייתה למרבה הפלא ביום ההולדת ה16 שלי. "הציצי שלך הוא הציצי
הכי מושלם שראיתי בחיים שלי",אמר, וחייכתי בעיקר מבושה, אף פעם
לא דיברו איתי על הגוף שלי בעיקר לא באופן כה בוטה, "הוא קטן
מדי" מיד עניתי, כמעט כרפלקס,"הוא מושלם" הפציר בי תמיד היה
אומר זאת כשהיינו יושבים אצלי בחדר ומדברים, בעיקר על
שטויות,ולמרות שארז היה עושה לי פרפרים בבטן ולפעמים קצת יותר
מזה. הוא לא היה האהבה הראשונה שלי. הוא היה ארז, מושא הערצה
שלי והוא לימד אותי הרבה על גברים, על אובססיה ובעיקר על עצמי.
הוא הפך אותי לאישה שהייתי עוד בגיל 18.

רוב הבנים שהכרתי חיפשו משהו רציני, חיפשו איך לשמור אותי ואני
בגלל ארז, אבל בעיקר בגלל עצמי, לא חיפשתי שום דבר, רחוק מזה
אהבתי את המרדף, את הבריחה. הם באו והלכו, ה"גברים" בחיי ולא
רק הם.

הפעם הראשונה שארז נגע בי, הוא החל למשש את גופי. הרגשתי
כאילו אני עומדת להתפרץ רק מהמגע של הידיים שלו. מעביר אותן על
הצוואר שלי מנסה לסובב אותי אך לא לנשק, רק לראות את גופי
העירום, כשאני מסתכלת לאחור ,הוא צדק, לא הגיעה לו הנשיקה
הראשונה שלי.

כל זה לא היה עולה לראשי אם לא היה עומד במפתן דלתי, בחיוך
מבוייש נראה שהוא  חשב שהחיים בדיוק מה שציפה מהם בעיקר הוא
נראה מתוסכל. בעודנו עומדים בדלת עם חיוכים של בני 16 הופעת
"הפרעתי למשהו? -חן, נעים מאוד",ישר קפצת האדם החם שאתה האוהב,
כמה קינאתי בחוסר הידיעה הזה על האדם שעומד מולך. "אני ארז"
והחיוך שלך, האוהב, החם נעלם למרמור חמוץ. "ארז" אמרת וכשזה בא
ממך, השם שלו נשמע כמעט מלוכלך. וכבר אז ידעתי ששום דבר לא
ישאר כמו שהיה. ישבנו על המרפסת הלבנה שבדיוק ניקינו, והדלקתי
סיגריה "את מעשנת?" "לא" עניתי והוא גיחך. "מה אתה רוצה?"
"חשבתי", היסס, "שנוכל לדבר". חן שהריחה את הסיגריה, פתחה את
דלת המרפסת לקחה את הסיגריה וכיבתה אותה,"אני אשאיר אותכם לבד
ברגע שתביאי לי את החפיסה שלך" חייכתי אליה "מתוקה, גם ככה
נשארה לי עוד אחת". "תביאי!" והושטת את כף ידך, מיהרתי ועשיתי
כבקשתך, זה לא הציווי שהפחיד אותי זה הטון החדש שבו נאמרה
המילה,משהו חדש כתמורה למשהו ישן שצץ.

"השותפה שלך קצת,אגרסיבית", "כן" מלמלתי "היא רק דואגת לי"
השתיקה שהנמשכה כמשהו שהרגיש כחצי שעה הזכירה לי את הימים
שהיינו יושבים אצלו בחדר הקטן והקלסטרופבי שלו, נבוכים מכדי
לדבר. מדליקים את הטלויזיה ששברה את השקט. הוא הרגיש אין סופי,
נוגעים, מגששים בחושך. "אז,מה את חושבת?", "על זה שבאת?הסיבה
לא כל כך ברורה לי". "לא, על איך שהתייחסה אלי השותפה שלך",
צחק והמילים השותפה שלך הידהדו בראשי. "בכלל הקשבת לי?" "לא,
לא ממש". צחוקו גדל והוא החל לדגדג אותי. זזתי הצידה."נו,אל
תיהיי כזאת כבדה" הפציר בי "ממה את מפחדת? בואי,נלך לחדר שלך"
אמר מרוצה מעצמו "רחוק מהעיניים הבוחנות של השותפה שלך" היא לא
השותפה שלי,רציתי לומר,אך זה נתקע לי בגרון."למה באת?" הפצרתי
בו והוא שתק.

"למה באת?!?" חזרתי על השאלה, "חשבתי שאני רצוי פה, אני יכול
ללכת..."הוא יבב,והיה לי ברור שכשהוא אומר רצוי פה הוא מתכוון
רצוי במיטה שלי. "יש לי מישהו","נחמד",הוא מלמל "כמה זמן?
יומיים? "וחיוך התפשט על פניו, כמעט מלגלג. "עוד מעט שנה וחצי"
וראיתי את הבעת פניו משתנה, משהו בחשיבה שלו עליי השתנה כי
נראה שהוא הופך לרציני יותר וקצת יותר קנאי והחל לנוע באי
נוחות ,"מישהו שאני מכיר?" צחקתי. "לא דיברנו כבר מעל ל-7 שנים
איך זה יכול להיות מישהו שאתה מכיר?" "נכון" מלמל. "חן"."מה?"
הוא שאל. "חן" עניתי שוב "השותפה שלך?" ומאותו רגע הוא כבר לא
היה חלק מהרגע, חן שהתהלכה הלוך ושוב, מסדרת את הדברים, מוציאה
מהארגזים בריח תות את הבגדים שלנו וכל פעם שעוברת ליד המרפסת
כאילו בטעות שולחת מבט חטוף לנעשה שם. פוסעת יותר ויותר מהר
ככל שהזמן חולף. לבסוף אני רואה את ראשה מבצבץ בדלת "אני מכינה
ארוחת ערב" תרצה להישאר?" "לא! לא מתוקה הוא בדיוק הולך" הוא
קם וחייך,"בטח שאשאר אין לי מקום אחר להיות בו".

"בובה,אולי כדאי שאלך להביא לנו מבחוץ משהו לאכול?"הצצתי מבעד
למרפסת בחשש, חן הסתכלה עלי בשקט והרגשתי שאני חובקת את הרגע
הזה, את השניה לפני הסערה הגדולה. ירדתי למטה השארתי את ארז
בדירה והלכתי לחפש משהו לקנות שיקח מספיק זמן להכין בשביל
שאוכל לעשן בינתיים, הצורך לסיגריה הוכיל אותי. פסעתי מחוץ
למסעדה מעשנת את הסיגריה השלישית שלי וחושבת מה קורה בינתיים
בדירה.

"האוכל הגיע", צעקתי בעודי נכנסת לדירה, ראיתי את ארז עדיין
במרפסת ולשבריר שניה אני חושבת שראיתי אותו עושה משהו שבחיים
לא קרה קודם - בוכה. יצאתי למרפסת והגשתי לו כוס מים,"איפה
חן?" הוא משך בכתפיו. עברתי בין החדרים במהירות הארגזים שלה
עדיין כאן, התיק שלה פה,אנחה של הקלה יצאה מפי, וחשתי רגועה
יותר, היא לא נטשה אותי, היא עוד פה חשבתי, בינתיים. ישבנו
במרפסת אני וארז שתינו בירה,וחיכינו בשקט שחן תחזור, הוא נרדם
על הספה בטענה שאינו רעב ושאין סיבה לחרחר ריב, אעיר אותו
כשתחזור.ולא ידעתי איך להגיד לו להסתלק, לעוף מהחיים שלי, שאני
הורסת אותם מספיק בלי שהוא מופיע 7 שנים אחרי שאנו כלל לא
מדברים.

נרדמתי על הכורסא הפרחונית שקנינו במיוחד לדירה, קנינו כי אני
ממש אוהבת פרחוני ולמרות שאת שונאת, חייכת אליי בחנות ואמרת
שאת מסכימה. חיכיתי לך. בדיעבד גיליתי שנסעת. לא הסכמת לספר לי
לאן,עבר שבוע. ארז השתקע בדירה הוא לא צחק כשאמר שאין לו לאן
ללכת הוא עבר בין דירות של חברים בשנה האחרונה ולא עבד כבר מעל
לשנתיים. ולא היה לי את הלב לסלק אותו מהדירה, או ממני.
"אז למה בנות?" שאל ביום השלישי לחסרונך. נראה שלקח לו זמן
לנסח את השאלה באופן שלא תישמע כאילו הוא חושב שאני כרגיל עושה
שטויות. "תראי איזה סרטים הן עושות" אמר כשלא נענתי לשאלתו
כאילו מנסה באמת לבין כיצד אני שורדת את זה. "ללא ספק עדיף לי
גברים כמוך" אמרתי בחיוך, הוא השפיל את מבטו, וחייך חיוך
מבוייש.

באותו הערב הוא נכנס למיטה שלי כשישנתי, הרגשתי את חום
גופו,אצבעותיו עברו על גופי ורעדתי מעונג. החום שלה היה חסר
לי. נרדמנו מחובקים.בכל יום שעבר חששותי עלו, אני רגילה שאנשים
הולכים, אך לא את, ממך לא ציפיתי לזה.
פעם תמיד ידעתי, ידעתי הכל, היום כל מחשבה שעוברת לי בראש מעלה
בי היסוס. ביום השביעי שבת לדירה, נכנסת ותלית בי מבט כועס, אך
מתנצל,רציתי לחבק אותך,לנשק אותך להגיד לך אל תלכי ממני,אל
תעזבי אותי אל תשאירי אותי שוב לבד. התקרבת אליי ליטפת את שערי
והנדת בראשך מחוייכת. "מה הייתי עושה בלעדייך?" אמרת הנחתי את
ראשי על כתפייך וחיבקתי אותך, התרפקתי עלייך ולא הסכמתי
לעזוב.פתאום הרגשתי אותך דוחפת אותי מעלייך ארז נכנס לחדר,ואת
הסתכלת עליי, מאוכזבת.

יצאנו למרפסת,"זה לא מה שאת חושבת" התחננתי, "למה הוא עדיין
כאן?" היא צעקה "איזו סיבה הגיונית הייתה לך להשאיר את החרא
הזה בדירה שלנו?" וידעתי שהיא מתכוונת לחיים שלנו, איזו סיבה
יש לי להשאיר אותו בחיים שלנו ולא ידעתי מה לומר. גמגמתי
"אאאני ררררק ניסיתי לעזור,אין לו אאיפה ללליישון" חן הוציאה
סיגריה והדליקה אותה, היא לא עישנה כבר 8 שנים היא תפסה את
ראשה בידיה ואמרה לי שאני משוגעת."את אוהבת לקלקל את כל מה
שטוב, זאת את, אוהבת להרוס לשבור ולקרוע את כל מה שעושה לך טוב
בחיים האומללים שלך" לא ידעתי מה להגיד לה, רציתי לומר לה שהיא
צודקת, שאני דפוקה שאני הורסת הכל שאני לא יודעת כלום,שאני
אוהבת אותה. אבל כל מה שיצא אלו דמעות.
היא עזבה, יום למחרת הבית עדיין הריח כמו תותים, הארגזים שלי
נשארו על הרצפה ארז עזר לי לסדר את הדברים בארונות והתחלתי
לחפש שותף,"אולי אני אגור איתך אמר בחיוך" כשלא עניתי החיוך
הפך לשקט שהפך למועקה.
ליוויתי אותו אל הדלת "תשמרי על קשר" אמר, כאילו אנחנו חברים
ותיקים, כאילו הכל בסדר, הוא הזיז את שיערי וליטף את ידי הניח
את ידו על גבי והצמיד אותי אליו. עינינו נפגשו ולשניה אחת כל
העולם שלי הסתדר מחדש. החיים שחשבתי שתמיד יהיו לי נראו באופק,
לרגע אחד קטן, התאהבתי בו מחדש.