אולי היינו תמימים
החמסין היה כבד. ישבתי בפינה שלי, ליד העציץ שלי, וחשבתי
מחשבות. ענן קטן ריחף מעל, ונתן קצת צל. חשבתי שהילדה שלי
הייתה טובה בכל זאת, אבל היא התבגרה, ואני התבגרתי, ושום דבר
לא כמו שהיה. אולי אני אזמר לי שיר קטן, שוב ושוב, עד שאירדם.
אולי הילדות שלי לא הייתה כזאת נוראה.
התעוררתי בחמש וחצי בערב. גשם שטף את הרחוב. לבשתי את בגדיי
הארוכים, והכנתי לי כוס קפה קטן. היא אמרה לי שהיא תשיר בלייב
ב-שש בערב ב-כאן 88, היא אמרה שהיא תקדיש לי שיר. הגשם הפך
לברד, והברד הפך לשלג. הייתי עם אותו כוס הקפה, ניסיתי לנחש
לאן הציפורים עפות, ואם הן מסוגלות להסתתר במהירות כזאת.
הרגע שלי היה והלך, וכולם שמעו את השיר שלי ברדיו. השדרנית
שיבחה אותו, וציינה את שמי. כשהילדה שלי שרה הרגשתי שוב כמו
ילד קטן. התרגשתי כמו ילד שנוגס בתפוח לראשונה. באמצע השיר
נגמר לה האוויר מהתרגשות, ואני המשכתי את השיר בשבילה. היא
בכתה מהתרגשות, ואני שרתי, והוספתי את הבתים בהם הכול היה
מושלם לפני שהתבגרנו. היא מחתה דמעה ועוד דמעה, ואני סגרתי את
הרדיו ופניתי לחדר שלי להתבודד עם המחשב. סיפרתי למחשב את כל
הזיכרונות, כל מה שזכרתי, והוא מחה דמעה. חתמתי בשמי, ובינתיים
ירד הלילה. פתחתי את החלון וקטפתי לי כמה כוכבים. הירח חייך,
ואני שפכתי את הכוכבים לצנצנת פלסטיק קטנה. סגרתי את המכסה,
והנחתי את הכוכבים ליד מיטתי. היא שרה שהיא עוד זוכרת את
אהבתנו, והזיכרונות נותנים לה כוח ברגעים קשים. גם אני זכרתי,
בעודי מתנמנם על המיטה בין הגלים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.