כשהכל כואב וכל דבר מכאיב
כשהדמעות לא מפסיקות את הכר להרטיב
כשכולם בורחים ואף אחד כבר לא נשאר
כשהחיוך שלך נהיה כה נדיר, זה כבר מוזר
כשלנשום נהיה כואב ואי אפשר להסביר
כשאת הפרצוף הקודר כבר לא ניתן להסתיר
את רוצה להיות לבד, אבל סובלת מבדידות
רוצה לישון, רוצה לחזור, לרגע לילדות
שם הכל היה תמים והיית עוד מאושרת
תמיד עם אוהבים, לבד לא היית נשארת
והיום כבר גדלת, ואת עם עצמך רק רוב הזמן
והמחשבות לא נחות, לא בורחות, אין לאן
הן היחידות שנשארות, שלשנייה לא משחררות
נמאסת כבר על כולם, עם הכאב והמרות
ואת רעה, ואת כועסת, ואין עם מי לדבר
כל דבר מרגיז, כל דבר בוער
דוחפת את כולם, מרחיקה מעצמך
ואז בוכה שהם עוזבים אותך לבדך
ואת לא יודעת להפסיק, הכאב אינו מרפה
מחכה לרגע בו הכאב יירפא
ואת לא יודעת איך לגרום לו להיעצר
בסוף יהיה הוא זה שיגרום לך להישבר
ואת תחדלי להיות, ואיש כלל לא ירגיש
ואולי רק יאמרו "איזה חבל" כזה אדיש
כי נמאסת כבר על כולם עם הכאב והמרמור
הלב שלך מרוסק, הרגש פה גמור
ואת אדישה, לא רוצה לשמוע או לראות
להרגיש זה מיותר, אין טעם עוד לחוות
אז את זורקת את הכל, כל מה שמיותר
ואז בוכה שרק כאב הוא מה שפה נשאר.