''אתה ממליץ?'' שמע קול נשי מאחורי כתפו הרחבה,
''סליחה, התכוונת אליי?'' שאל את האישה שעמדה לידו, וכשהסתובב
הבחין שמאחוריו אין אף אחת מלבדה.
''''איה פלוטו'', הספר שאתה מחזיק ביד, אתה ממליץ עליו?''
היא הייתה הבחורה היפה ביותר שראה מימיו. נמוכה ממנו בראש,
בעלת אגן רחב ושיער שטני חלק וארוך, פניה מנומשים ועגלגלים,
מעוטרים בחיוך שובב ובעיניים חומות, חזה כאגסים בשלים הקוראים
לו לחפון אותם בידיו.
''כן, אני ממליץ,'' ענה בנחרצות. ''זאת מתנה נהדרת, אבל לא
בשביל מי שאני מחפש לה מתנה, כרגע אני סתם שקוע בנוסטלגיה.''
הוא היה רגיל לכך שנשים מתחילות איתו. גופו החטוב, גבו המשולש,
זרועותיו השריריות השזופות וזיפי זקנו הקצר משכו נשים רבות.
חלקן לא הסתפקו במבטים אלא פתחו בשיחה, מנסות לברר אם יש להן
סיכוי. הוא לא האשים אותן, מראהו הגברי בלבל אותן.
בגדיה לא היו דומים לחולצות הצהובות הסטנדרטיות של מוכרות
הספרים במקום, לכן הסיק שהיא איננה עובדת שם ובוודאי שאינה
מנסה לקדם מכירות. כתפיות דקות החזיקו שמלה שחורה, חושפים את
כתפיה ומבליטים את חמוקיה. היא חייכה אליו חיוך רחב שריכך את
ליבו.
הוא לא יכול היה להסיר את עיניו ממנה. מבטו סקר את גופה ואת
שדיה, חושיו ודמיונו מתעוררים למראיה. הוא נמלא מבוכה.
''מתנה לחברה?'' המשיכה, מנסה בעדינות לפתח שיחה, לברר עליו
פרטים חשובים.
הוא הרים את מבטו אל פניה, ראשו סחרחר. בפעם השנייה בחייו
ולראשונה מזה שנים, נתקל באשה שמשכה אותו פיזית. ''אין לי
חברה.'' אמר. בדמיונו הפשיט אותה, ראה עצמו מלקק את פטמותיה,
הוא דמיין אותם שוכבים במיטה, מתנים אהבים, המחשבות הלהיבו
אותו. ולהפתעתו הרבה הרגיש את עצמו נמשך אליה.
''זה בשביל אימא שלי. ואולי, בעצם, בשביל עצמי. אימא ואני
חוגגים יום הולדת באותו היום וכבר לפני שנים החלטנו רק לנסות
להתאים מתנה אחד לשני. בפועל יוצא שכל אחד קונה מתנה לעצמו,
אבל אף פעם לא וויתרתי על ניסיון אמיתי של חיפוש מתנה
בשבילה.''
מחשבותיו גלשו למחוזות רחוקים. בעומדו מולה הרגיש שוב כילד
מתבגר, חסר בטחון עצמי. הוא ידע שאחרי שנים כה רבות המתנה
שבאמת תשמח את אימו תהיה כשיציג לה בחורה כבחירת ליבו.
מזה שנים הוא אוהב רק גברים. יודע את גופם, לומד את התנהגותם,
מיניותם, יחסי הכוחות איתם. ההתנהגות הנשית הזוגית זרה לו,
ידידותיו הן כאחיות לו ומשיכה פתאומית לאישה זרה ריגשה אותו
מאוד.
את הרציניים ביותר מבין בני הזוג שהיו לו הביא אל בית הוריו.
את כולם גרשה אמו מביתה, מתקשה להתמודד עם זכרותם וגבריותם, לא
מסוגלת להכיר ברצונותיו ובאהבותיו של בנה יחידה, מתחננת בפניו
לא לשוב ולהביאם אליה, מסרבת להכיר בחייו השונים.
''איזה כיף, יומולדת ביחד!'' המשיכה, קוטעת את מחשבותיו.
''שנינו בני מזל תאומים,'' הוסיף, ''אחי קפץ על הבטן של אימא
בלילה וככה יצאתי כמה דקות לפני חצות, רגע לפני שהסתיים יום
ההולדת שלה.''
גם היא סקרה את גופו. לא היה לו ספק בכך. היא בוודאי הבחינה
בסומק על פניו, במבטו הנעוץ בשדיה ובכך שלא העביר דף בספר
שהחזיק מזה זמן.
הוא החזיק את ''איה פלוטו'' בידו האחת וספר בישול בידו השנייה
והיא החזיקה את ''שמוליקיפוד'', ''אימא הייתה קוראת לי אותו
לפני השינה.'' אמר. אולי הפעם, חשב לעצמו, אביא לאימא מתנה
שתאהב.
את האישה היפה הזו אימא לא תגרש. היא תהיה מאושרת שאתחתן, אביא
לה נכדים ואמשיך את השושלת, לא תהיה לה סיבה לומר שאני בושה
לשם המשפחה ולחברה כולה.
הם פתחו בשיחה על ילדים ועל ספרים. אך הוא התקשה להתרכז בשיחה.
תשוקות רדומות התעוררו בו. בראשו עברו מחשבות להביא ילדים
מזרעו, לגדל את צאצאיו. במוחו מימש פנטזיה להתחתן ולחיות חיי
משפחה, משכנתא ודירה. ראה עצמו מחליף חיתולים לילדיהם, תהה מה
יהיה צבע עיניהם, האם יקבלו את האף שלו או שלה, האם ינגנו
בפסנתר כמוהו או יציירו כמוה. תמיד אמרו לי שאהיה אבא נהדר,
חשב. בעצם, למה לא? עם אבא שלה אעבוד בגינה, ביחד נמצא לנו
דירה. ואימא שלי תהיה מרוצה, היא תבוא לבקר את הילדים ותשב
איתנו בגינה. אנחנו נזדקן ביחד והילדים יגדלו, ילכו לבית הספר
ולצבא, יביאו חברים וחברות ובהמשך גם לי יהיו נכדים לספר להם
סיפורים.
בכל מבט נוסף שנתן בה נראתה עוד יותר יפה בעיניו. ההתרגשות
בלבלה אותו. לזמן מה שכח הכול ובעוד רגע יבקש ממנה מספר טלפון
כדי להתקשר ולחזר אחריה. אין ספק שגם היא מעוניינת. הוא ניתב
את השיחה לשאלות על מקום מגורים, דולה ממנה פרטים על עצמה,
מנסה לשאול אותה לשמה, וכשלבסוף הגיע הרגע המתאים לשונו דבקה
בחיכו והשתתק.
הוא נזכר בנגה, הבחורה הראשונה שנמשך אליה כמו עכשיו, זאת
שלמשך עפעוף חשב שהוא מאוהב בה. נגה, שליבה נשבר כשסיפר לה
שלמרות שניסו ביחד הוא מעדיף בנים. הוא נזכר בחיי השקר שנאלץ
לחיות במשך שנה, כיוון שלא יכול היה לספר לבן-זוגו דאז על
הבגידה בו - ועוד עם אישה.
''נעלמת לי לרגע.'' אמרה, מחזירה אותו לחנות הספרים, לשיחה ועל
פניה עומדת שאלה.
פתאום הרגיש כפוסע מעל תהום פעורה, עומד בפני נפילה אל לא
נודע. הוא הבין שמדובר בפנטזיה לחיי משפחה כמו של בני גילו
שהתחתנו והביאו ילדים לעולם. הפנטזיה שלו לרצות את אמו.
בעודו מתבונן בעיניה אמר בקול רועד: ''אני מתנצל אבל אני חייב
ללכת.''
על פניה ניכרה ההפתעה. בתנועת יד העיף את הספרים שהחזיק לערימה
ובלי להפנות אליה את ראשו פנה לכיוון היציאה.

אני לא יכול להרוס דבר נפלא בשביל משיכה נדירה לאישה, אמר
לעצמו, כשהוא צועד נחרצות לכיוון שער היציאה מהקניון. אני לא
יכול לבגוד בעמית ולבלבל את עצמי שוב. רק לפני חודש עברנו לגור
ביחד אחרי קשר של שנה, אני אוהב אותו כמו שלא אהבתי אדם מעולם.
עם כל הריבים והאימפולסיביות שלו המתנגשת עם התכנונים
המדוקדקים שלי. תסתכל על עצמך, אתה בן יותר משלושים וכמו ילד
ידייך רועדות אחרי פלרטוט קל עם אישה שאפילו את שמה אינך יודע,
השארת אותה מבולבלת ותלושה. השיחה הייתה נחמדה, נתת לה תחושה
של הצלחה וברחת. הוא נעצר ליד מכוניתו ''אני עדיין בורח!'' צעק
ושמע את הד צעקתו חוזר אליו.
הוא הוציא את מפתחות המכונית מכיסו, ומיהר ללחוץ על כפתור
הפתיחה בשלט. באפו עוד חש את הניחוח המתוק שעלה ממנה, ריחו
הטרי של בושם נשים מתקתק עמד בקצה האף וכל הווייתו קוראת לו
לחזור, שטעות היא לברוח.
אולי אימא צדקה והבחירה שלי בגברים היא הבחירה הקלה, ואני צריך
רק למצוא את האישה הנכונה?! לעזאזל התכנונים, המכונית והדירה,
לעזאזל עמית, גם כן אהבה, איזו מין אהבה זאת אם עכשיו אני חושב
על אישה? אני חייב לעצמי לנסות שוב. אני אחזור לשם. אני אמצא
אותה, אני אתנצל אמשיך את השיחה ואברר אם היא האישה הנכונה!

הוא עזב את מכוניתו כשדלתה פתוחה, קורא לשומר שייתן לו לעבור
כי רק עכשיו יצא, חצה בריצה את הקומה הראשונה, לרגע מבולבל,
הניע את ראשו לכל הכיוונים לא זוכר היכן בעצם חנות הספרים, עלה
לקומה השנייה מנסה להיזכר. בצד השני נזכר לפתע, ליד דוכן
המיצים! הוא הגיע מתנשף ומעבר לבנק ראה את הכניסה, שם בדיוק
עמדה לפני דקה, הלוואי והיא עדיין שם בחנות הספרים, שיערה
הארוך מסתיר לו את הדפים. הוא האט את ריצתו להליכה, זחילה של
תחינה. מבטו סקר את החנות בריכוז, רואה רק מדפים מלאים בכריכות
ספרים צבעוניות ומוכרות בחולצות בגוון של אפרוחים.
האישה הנכונה כבר לא שם. נעלמה מחייו, לוקחת איתה את
חלומותיו.

מיואש ומבולבל, שוטט ללא מטרה בין דוכני המזון של יום שישי,
משתכר מריחות החמין והקרמל, מתעלם משידולי המוכרים, לא עונה
לשיחה נכנסת מעמית בן זוגו ואהובו, כשלפתע נתקלה כתפו במשהו
מוצק וכאב עז פילח את ראשו. הוא נאחז במפה מדוכן הקובה הסמוך,
משך אותה איתו בנפלו. הדבר האחרון ששמע היה רעשן החזק של צלחות
מתנפצות וסירים נופלים על הרצפה.

הוא פקח את עיניו בחדר מלבני בעל תקרת ריבועים גבוהה ואורות
בהירים. בית חולים. לראשו מחוברים חוטים ולגופו צינורות. על-פי
זיפי זקנו תחת שפתו התחתונה ניכר שעברו כמה ימים, משמאלו הבחין
בזר פרחים ענק עם פרחים סגולים וצהובים ועל הזר פתק, באותיות
כתובות בשחור ובכתב יד מסתלסל:
''מצטערת, סיגל - תולעת ספרים''
מימינו ישב עמית, מרוכז בנייר כלשהו.
''עכשיו אני יודע ששמה סיגל. אתה לא שואל מי זאת?'' שאל את
עמית, כדי שיבחין שהתעורר.
''לפני חמש דקות יצאה.'' קם לקראתו עמית, מופתע מהפנייה.
''היא עוד כאן בבניין!'' קפץ בבהלה, מושך את הצינורות המחוברים
אליו.
עמית הניח ידו על חזהו ובלחץ מתון השכיבו חזרה, ''אהובי, אתה
לא באמת מסוגל לרוץ עכשיו, אתה כבר כמה ימים במיטה. חוץ מזה
היא אמרה שתחזור.''
ראשו סחרחר, נכנע לידו החמה של עמית ונשכב חזרה, הביט בעיניו
של עמית ובפניו המחייכים, ראה את הדאגה והאהבה שקרנו מהם, חייך
חיוך של הבנה והשלמה ושקע שוב בשינה.