בסוף העולם עומד לו אדם.
עומד לו לרגע ומשקיף למרחק.
וממשיך, מתקדם, וצועד עוד פסיעה,
והלילה אולי, אם ירצה, נעצור לדקה.
הוא יביט בעיניי, בעיניו הכחולות,
שהיה זה עולם שחיכה לגדולות.

והוא שר עוד ניגון, בכלי נעלם
והצליל מכוון ונעים, אין סוף למנעד.
גיבור מתלבט, בין אורות עששית
אז למה ואיך הוא נכתב לי לשיר?
והלחן איטי, מנוגן בפסנתר...
ועכשיו אין לטעות, הוא בטח זוכר.

הוא כתוב לי לשיר, בעולם אהבה,
בתווים מעטים שעולים ויורדים.
הוא נרדם, כך לאט, ושוכח את שמי
ובבוקר שבא, מתעורר לבדי.