לא מוקדש לדניאל.

1. אנטי.

לקח לו רק כמה פסקאות לגלות שהוא אנטגוניסט, למרות שבשבילו
נדמה היה כאילו עברו שנים. כשחשב על זה מאוחר יותר הוא חשב
במונחי תורת היחסות - הזמן שלו התארך ביחס למסגרת הייחוס של
שאר היקום. אבל כרגע הוא רק חשב על כך שהוא אנטגוניסט.
אם לדייק, הוא תמיד ידע שהוא אנטגוניסט, אבל הוא לא ידע לתת
לכך את הכותרת המתאימה. כעת הבין כי אין תואר מתאים יותר לאדם
אשר בין רגע מעורר אנטגוניזם בכל מי שפוגש בו.
כשקרא את זה מאוחר יותר תהה על הדמיון המצלולי שבין "תואר"
ו-"יותר", אבל כרגע חשב רק כיצד להתאים את חייו למסגרות שנבעו,
בהקשרים האסוציאטיביים המובנים לו בלבד, מהכותרת "אנטגוניסט".

2. חנה.

ביום שלישי שעבר הוא ראה את חנה. למעשה לא היתה חשיבות גדולה
לכך שהיה יום שלישי, וגם לא לכך שהיתה זו חנה. הדבר היחיד
שחשוב הוא שעבר. יש רק הזדמנות אחת להותיר רושם ראשוני, והוא
תמיד פישל בה. הפעם הזאת לא היתה יוצאת דופן.
ליבו לא החסיר פעימה כשראה אותה. הוא לא חשב שהיא היפה בנשים,
ובכלל לא חשב עליה במונחים של יופי. גם לא של נשיות, או
אנושיות במובן כלשהו, מלבד זה הגרם לו להמנע מחברה.
לו היו לייאושו ציפורניים, היה נכתב כי ציפורני הייאוש אחזו בו
באותו יום שני גורלי כבעכבר מבוהל. היות והייאוש שלו, כמעט
כמוהו, היה חסר ייחוד ותואר, הוא פשוט דשדש שם לצידו. עם זאת
האפקט היה זהה - הוא לא ראה בה אף אחד מן הדברים לעיל שכן
התייאש מכל חברה אנושית.
דוקא משום כך היה הרושם הראשוני שהותיר בה כה שלילי.

3. חזרה.

בשלוש לפנות בוקר היום שלמחרת הוא נכנס לביתו. זה היה בית קטן
ומוזנח באזור המגניב של תל אביב. אם זה היה סיפור מהסוג הנכון
היה מופיע כאן תיאור בהרבה־יותר־מדי מלים, שהיה מבהיר לכל
בר־דעת מהו המצב החברתי, כלכלי ונפשי בו היה שרוי, לפחות
בחודשים האחרונים. יש שיסכימו כי מזל שאין זה סיפור כזה.
היות שלא היה בדעתו לישון, ובין כה וכה ידע כי לא יצלח בכך אם
ינסה, הוא פרש למלאכה היחידה אשר ידע על מנת לכלות את זמנו. אם
חלונות דירתו הקטנה היו פתוחים, יכול היה זר שעובר ברחוב לשמוע
את קולו השבור מדקלם באדיקות שירים של אלכסנדר פן.

4. יחסות.

כאשר שתי מערכות ייחוס נמצאות בתנועה אחת ביחס לשניה, הזמן
במערכת א' מתארך ביחס לזמן במערכת ב' לפי הפכי שורש המרחק
מיחידה אחת של ריבוע היחס בין המהירות היחסית בין מערכות
הייחוס למהירות האור.

5. מסקנה.

חנה לא ראתה אותו יותר אחרי אותו יום חמישי ארור. כמובן, היא
לא חשבה עליו כיום ארור - זה היה היום האחרון בו ראתה את אותו
אדם אשר עורר בה תחושת קבס כה גדולה. כמובן, היא גם לא חשבה
עליו ככזה. למעשה, חנה לא חשבה על אותו אדם כלל לאחר שבריר
השניה בו ראתה אותו, אך במוחו שלו כך קרו הדברים.
הסיפור מתחיל היום, כי היום ראיתי את חנה. סיפרתי לה את קורותי
בדרך היחידה שניתנה לי - בנגינה עילגת בפסנתר אדום. מבט אחד
בודד אשר לא זרקה לכיווני אמר לי הכל, וכל הדרך הביתה קיבתי
רעדה.
עד הבוקר נותר לי רק להתנחם בספר:
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל עד לי האל החורץ גורלות:
אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה, אות באות.