עדיין היה משהו מניחוח <חוצלארץ> בנסיעה לאילת בשנות ה- 80.
איה ואני כבר היינו כאמור בתחילת משבר הנישואים וכנסיון  לתדלק
ולתקן ירדנו לשלושה ימים לאילת.
תודות לגיבוי הלוגיסטי  ע"ח משלם המיסים, (אנשי הקבע לא היו אז
על הכוונת התקציבית,) תאום קפדני בשלישות האוגדה הטיס את איה
לעובדה, (ע"ח משלם המיסים כלומר הצבא,) וקצין חימוש  משתף
פעולה נושל  מרכבו לניודנו באילת.
מישו זוכר טנדר D200?  (טנדר דודוג' 4 על 4   עוצמתי שהחליף את
טנדר הווגוניר.)
עוצמתי כבר אמרתי?
ובנוסף, ריכבו של קצין חימוש  - מה שמבהיר שכשם שהסנדלר בצבא
לא הילך יחף מעולם על אחת כמה וכמה רכבו של קח"ש -  לעולם הוא
במצב תחזוקה אילעי.
"טנדר סגור" עם ארגז גבוהה ששימושו יובהר במהרה.
איה ואני הרבנו בשימושי רכב לסקס (והיום עם חוק ההתיישנות כבר
איינני יכול להתבע על אין סוף עבירות הנהיגה החמורות שביצעתי.)
כשחוץ ממשגל מלא בנהיגה הכל היה.
אצבעות הדדיות מי באצבעו החודרנית ומי באצבעותיה המלטפות
בתנעות עטיפה עלו וירוד,  מי בידו למעמקי חזייה, פתיחת חולצה
וחשיפת פלג גופה של איה כולו. עברנו כך באיטיות על פני
טרמפיידה פעם . ברכב צבאי!
ומי בשפתותיה תוך כפיפה עמוקה עמוקה.
ממש עמוקה.
מודעים לכך שרכב חולף או עוקף אין סיכוי שיבחין בנעשה.
גם לא בעצירה ברמזור, למעט מצבי רכב גבוהה במיוחד כמשאית או
אוטובוס.
עד היום אני סוקר בהתרגשות כלי רכב הנוסעים לפני ומחפש בעיניים
כלות את הללו שלרגע נראים מעט לא יציבים במסלולם. ראש הנהג
נראה בברור מבעד לשימשה האחורית  כשלפתע עם התייצבות הרכב
מופיע לו לפתע ראש נוסף לצידו,  של אישה  ואני אומר לעצמי
'ואהההה! היא מצצה לו עכשיו!' (פליזזזז דונ'ט דו איט את הום.)
היינו מתייחמים במצבים המובייליים האלה עד קרוב לנקודת הרתיחה
ואז מחפשים אתר עגינה קרוב, ולו  גם נמל בית מאולתר, ולו סטיה
לדרך עפר עם או ללא חיסיון פרדס או צמחיית נחל  מסתיר, באור
יום ובחשיכה  - ומשתגלים בעמידה לרוב מיד עם עצירת הרכב.

כאמור היינו כבר מעבר לשיאינו ועדיין נועזים מאוד, והדרך  משדה
תעופה עובדה לאילת לא הייתה מנוזרת מעברות תנועה מהסוג שצויין.

השתכנו ע"ח משלם המיסים בבית החייל ולמחרת בבוקר נסענו לים.
חוף טאבה,
(שעוד לא הוחזר,)
בערך היכן שהיום מלון הנסיכה.
החוף הפתוח  היה מסודר בקפדנות מדוייקת.
עשרות כלי רכב חונים במרחקים מדוייקים פלוס מינוס חצי מטר  -
מרחק שאיננו מתמטי אלא ריגשי,  טווח הממקם אותך  <קרוב רחוק>
אתה קרוב כביכול לרכב השכן ועדיין מצוי בתחום פרטי משלך.
הנמצא ברכב השכן יוכל  להבחין  בקווים כלליים במה עוסקים שכניו
ועדיין הוא כרואה ולא נראה.
נוכח נפקד.
ארגז הטנדר הגבוהה שימש אותנו לאוהל מאולתר  - רשת הסוואה
צבאית ( ע"ח משלם המיסים,) מתוחה מתקרת הגג בשיפוע לצד ויוצרת
בכך אוהל מרווח וגבוהה שניתן גם לעמוד בו בצמוד לדופן הרכב.
אוורירי,
מוצל,
מחורמן.
נהדר.
השכן כרואה ולא נראה כבר אמרתי?
רשת ההסוואה הוסיפה מימד ויזואלי מיוחד במקרה הזה. היא איננה
יריעה אטומה ומאידך רב בה הטישטוש על הניגלה. התגלמות < מכסה
הטפח ומסתירה טפחיים> אולי.
אני מקצר.
התחושה שתושבי הרכב השכן צופים בנו הגבירה בי את הגרוי ואיה
השתלבה בו כשלחשתי לה "חושבת שרואים מישם?" כל הללו ומסע ההכנה
בנסיעה הביא אותנו מיידית לעיסוק האילעי.
משגל.
ברגע הגמירה החזירה איב ספק לחישה ספק נאקה "אני חושבת שכן."
התעשתנו ועמדנו לצאת לאור היום המסנוור כשאיה מעלה על גופה את
ביקיני הצמר.
ביקיני הבורדו   למי ששכח.
"אה.. אה... " ציקצקתי ושלפתי את הורוד שלקחתי איתי ללא
ידיעתה. היא היססה לרגע לא ארוך כלל והעלתה על עצמה את הצמר
הבהיר.
אני מקצר,
בוודאי שכשיצאה מהמים הייתה כנימפה אלוהית, מנצנצת חטובה
וגמישה.
זוג פיטמות כהות וזקופות מובחנות בבירור תחת הסריג, ובי נתרקמו
יחד במקדמי הכפלה ארתימטיים אין סוף מראות וחזיונות שהזיתי מאז
שסיפרה על הבריכה בשבת (בסיפור  <ביקיני מצמר,> ) כיצד היא כך
בבריכה בהעדרי, מי ראה, מי ניסה, והאם מי זכה?
נעמדתי רגע  וניכנסתי למים לעברה. כשהתקרבתי אמרתי בשאלת
תקווה:
"תורידי חזייה?"
מעולם לא נחשפנו כך ואיה הסירה את החזייה בלי להסס וחזרה למים
בשדיים חשופים. אני ניפניתי  לחוף לפתח האוהל ובהיתי בה שוחה
משוחררת חצי ערומה.
להיכן שוטט דמיוני סביר שכבר מובן לך הקורא. דמיון מרחף, משוטט
משולח.
נישא ונושף כרוח מיללת ללא רחמים בחדות התאור כידו של דמיון
עשיר.
מחד - חורץ וחותך כסכין בבשר החי בכאב נורא של חרדה וקינאה
ומזקיף זכרות בגרוי לא נשלט מאידך.
"אפשר?"
החזירני קול מהזיותי.
גבר מבוגר במושגיי אז כבן 45 עמד מעלי חוסם את אור השמש וממלא
את ראייתי .
"אפשר מה?" שאלתי במטופשות, והוא ענה בשתי מילים:
"לשבת כאן."
שתיקתי הייתה הודעה. הוא התיישב ושנינו הבטנו למים.
איה התקרבה.
לו הזדקפה היו חמוקיה כבר נראים מעל לקוו המים.
היא נעצרה לשניה ובחנה את טריטוריית הבית המאוכלסת בשני הגברים
היושבים ואז התיישרה, חושפת את דדיה המבהיקים והתקרבה.
הולכת ועולה.
שדיה רוטטים.
במרחק המדוייק של שוב  <קרוב רחוק>   נעצרה מולנו, מעט מעלינו
חופשיה בדדיה החשופים ואמרה :
"איה. מה שלומך?"
הגבר ענה:
"יאקי. מביט מרותק."
כמה שחשבתי עצמי נועז הנשימה נעתקה ממני. איה התנהגה בחופשיות
בלתי נתפסת. פעם ראשונה שהיא בחזה חשוף לעיני זרים קרובים אליה
מרחק נגיעה כמעט (זה כבר לא חלון רכב חולף שבבואתה בו מול
טרמפיאדה!) היא התכופפה למגבת שהושטתי לה והתנגבה בקפידה.
בחופשיות.
יש צורך לתאר?
יש?
יש צורך.
צורך לחדד את נקודת מי הוביל ומי היה מובל.
מרגע שזיהתה את שני הגברים הממתינים והזדקפה ויצאה לעברם הייתה
איה המובילה.
נקודה.
היא סיימה להתנגב וניכנסה לבין צללי רשת ההסוואה ושהבחינה
בהיסוס שלי זרקה מבפנים:
"לא חם לכם שם בשמש בחוץ?"
חלל מרווח היה תחת הרשת ועדיין חלל הדוק הדוק .
נכנסתי, יאקי נכס אחרי,  איה עמדה, ורק עכשיו נראתה מעט
מתוחה.
מיתנשמת.
עברתי אותה אל מאחוריה, לאותה עמידה מוכרת לשנינו (בסיפור
ביקיני מצמר,) וידי על מותניה. זכרותי שתחת המכנסון מרפרפת מעט
מעל ישבנה . יאקי עמד והביט מרותק, לראשונה שאני רואה גבר לוטש
במופגן את עיניו לשדי אשתי ואיה נסמכה מעט אחורה לעברי כששדיה
המושלמיןם מיזדקרים עוד יותר למול הגבר הזר.
הרמתי את כפות ידי.
לאט,
מתקדמות במסלול מוכר ומדוייק מהמותן הצרה לבטן השטוחה ולמעלה
לשדייה המכושפים.
מעולם דמיינתי והזיתי כיצד יגיב גבר במגעו הראשון עם אישתי.
המגע הראשוני ראשוני.
אקט חציית הקו ממראה למגע פיזי.
שיער? פנים? שפתיים? שד? מותן? ערווה?
הוא הניח שתי כפות ידיים כבדות וחזקות על אלה שלי.
שדיה של איה נחפנו במכופל.
ידעתי מתי לסגת.
הלכתי חצי צעד לאחור,
האקט היה מהיר, איה  מופשטת, יאקי מתפשט, איה  מפנה גב ונרכנת
ואז נעצרת לרגע בתנועתה.
מרימה אלי את פניה המצועפים, פני אישה  יפהיפיה רגע לפני
הישגלה.
ידעתי מתי לסגת.
כמה שמליוני פעמים הזיתי בגרוי מוטרף כיצד אצפה בה נדפקת מולי
ואיתי הרגשתי צורך לתת לה את הגבר לעצמה .
יצאתי מהחלל המוסווה לחוץ המואר.
ושם מהחוץ צפיתי בהם בכל תנועה .
הם הישתגלו ארבע פעמים רצופות. יצריים משוחררים מזיעים,
מיתלקקים, פולטים ומזילים.
עמדתי מרותק,
כשאני נוכח נפקד, קרוב ורחוק, מחד משתתף ומתיר ומאידך מציץ
במנותק, עם כל הגרוי שהצצה יכולה לגרום , ואז הלם בי הזכרון.
ההקבלה.
ההלם והגרוי נוכח אישה וגבר נשגלים מולי.      
זכרון חד.
באוגוסט 66 הייתי בן 16, חזרתי ממחנה קייץ שבוטל עקב התייבשות
חניך. (לא היו אז ניידים.)
הופתעתי לראות רכב ואגוניר צבאי חונה מול ביתנו.
התקרבתי וכבר חיפשתי את המפתח לדלת הראשית כשקול גניחות נאנק
עלה מהבית בפנים.
לא הייתה טלוויזה אז ובוודאי לא סרטים כחולים. מי ידע מהו בכלל
משגל ועדיין היה לי ברור מה מתרחש אחרי הכתלים.
בצעדים רועדים עברתי לחלקו האחורי של הבית לעבר דלת הרשת
שפתיחתה שקטה ופתחתיה לאט לאט.
מיד כשניכנסתי נעמדתי נטוע על מקומי.
על הספה הארוכה, לבנה כשלג רכבה אמא על גבר צעיר תחתיה כששדיה
הכבדים משתוללים מולי בפראות.
מעולם לא ראיתי שדיים ערומים ובטח שלא משגל .
ושדיה של אמא היו מושלמים. נזכרתי מיד כיצד שמעתי חברים
מתלחשים "היא כמו סופיה לורן ממש. ציצים גדולים."
הם השתגלו שעה שלמה.
בכל תנוחה אפשרית. גם כנער בתול הייתה ברורה לי עובדה אחת, לא
הגבר "זיין."
גם, ולא רק.
אמא השתתפה כשווה בת שווים.
ברגע התמקדות הזיכרון מאז, 12 שנים אחרי כן עשתי את הצעד.
נכנסתי  לחלל המוסווה.
הרכנתי את איה לארבעותיה וחדרתי מיד, סוחט בכפותי את שדיה
המיתנדנדים.
היא שכבר נחדרה אלפי פעמים הופתעה מהעוצמה ולחשה :
"אלוהים יוני, אף פעם לא אותי זיינת ככה."
יאקי אונן וגמר בפעם החמישית.