אור נרות מרצד האיר בחמימות את אפלוליות כותלי האבן של הפונדק.
מבנה האבן הגדול התחלק לשתי קומות בצורת T כאשר החלק האופקי
היה הגדול והשמן והחלק האנכי היה מצומצם.
הקומה התחתונה נחלקה לשני אזורי ישיבה,  שהאחד היה מפתן הפונדק
שנתחם על ידי דלת עץ האלון העתיקה. החלק השני ספון יותר ליד אח
חמימה שמחממת לילות קרים כאלה.
בין שני האזורים חוצץ באר מהוגני ארוך שמאחוריו נמצא בעל
הפונדק שממרק את כוסיתיו, נאנח בכבדות בין כוס לכוס ומכין את
עצמו לעוד לילה ארוך.
זאת הייתה שעת ערביים וטפטוף קל של אנשים החל לתור בין כיסאות
הפונדק. על כל איש שנכנס היו אנחות בעל הפונדק הופכות רצופות
ועמוקות יותר. זאת הייתה עת מלחמה בפיורינה המדינה השכנה וכל
יום שעבר חבק איתו יותר ויותר אנשים למגינת ליבו של בעל
הפונדק, שבהתחלה היה נהנה מההכנסות המצטברות, אבל למד שזה לא
שווה את מהומת החיילים והפליטים ושאר בישגדות שנקלעו למערכה
שלא רצו בה חלק.

החלק העליון של הפונדק היה אזור המגורים. הוא כלל בחובו כחצי
תריסר חדרי עץ פשוטים בעלי ריהוט מינימלי של מיטה עם מזרון קש,
שולחן, כיסא, וסלסלת מטעמים כגון גבינה ופירות בחדרים המהודרים
יותר.
באחד מחצי תריסר החדרים העליונים התמקמו להם שתי דמויות עלומות
שהגיעו לפונדק בצהרי היום.בעל הפונדק ניחש שעברו כברת דרך לפי
בגדיהם הבלוים בנוסף לכך שאחרי שאכלו ארוחה גדולה ומאז התכנסו
בחדרם.
הם היו שניים, הראשון היה מבוגר בעל שיער מכסיף וזקן קצר,
למרות שכבר לא היה צעיר והיה רזה מהרגיל לגבר בגילו, חוסנו
ניכר בפניו. הוא ישב מעל השולחן בידו האחת קולומוס ובשנייה
מחזיק בקלף, שלא יתקפל בזמן שצרף את מילותיו לתוכו.
הבחור הצעיר באותו זמן הלך סחור סחור בחדר, עובר מן אדן החלון
אל עבר הדלת פותח אותה ומסתכל וחוזר לשבת על קצה המיטה ונעמד
שוב בחופזה. לא מוצא את מקומו לרגע. ולבסוף בנינג הצעיר לא יכל
לשאת זאת עוד ופנה אל מאספיטו ברוגז "איך אתה יכול להיות כל כך
שאנן בזמן שכזה?"
התשובה איחרה לבוא, מה שגרם לו לתזוזתיו רק לגבור, "בנינג
נערי, אל תטעה לבלבל בין שאננות לקבלה. אלה שתי תכונות שהכרחי
לדעת את הקו הדק שמבדיל בניהן." הירח כבר הספיק להתמלאות
ולהתרוקן מאז שהחלו במסעם. נמנעים מדרכים מרכזיות, מקימים
מחנות בעומקי חורשות ויערות, נמנעים מכל מי שעלול לזהות את
מאספיטו הגדול. אפילו שקיצץ את  זקנו הארוך והנודע והחליף את
גלימותיו התכולות בגדי מסע חומים ונראה כמו איש זקן ואבוד יותר
מאשר מאספיטו הבוגד המאיים והאימתני.
"הם יבואו. את זה אני יכול להבטיח לך, עוד לא נולד האיזמרגדי
שויתר על רווח שכזה. מה שיקרה משמה..." הוא השתעל שיעול צרוד,
והספיג את הקולומוס בעוד דיו " טוב בוא רק נגיד שאל לנו
להתייחס לעניין כעסקה, אלא יותר כמכרז" בנינג נראה רק מבולבל
יותר והחליט לוותר על השאלה הבאה מכיוון שהאמין שמפלס התסכול
שסחב בתוכו רק יעלה. הוא לקח כמה נשימות עמוקות ועבר להרהר.
הוא היה בחור צעיר, היה לו עתיד מזהיר. לפחות היה, עד לפני
שנתיים כאשר נבחר לשמש כמתלמד של מסאפיטו היה כנראה האדם
המאושר בפיורינה. אבל החיים החליטו להתעמר בו ובכל תוכניותיו
"כמו שהם תמיד עושים" הפטיר לעצמו, במילא מאספיטו היה עסוק מדי
בעולמו שלו.


הפונדק היה כבר עמוס לעייפה בשלב זה. בעל הפונדק עמד בזוית
הפאב צועק לילד היכן להניח את הצלי ותוך כדי הולך אחורה בכדי
לבדוק את מצב החזיר, קבוצת החיילים הסאברים שהזמינו אותו כבר
היו חסרי מנוח, וכמויות השיכר שנזלו מהשולחן לא הטיבו עם
הסבלנותם. בעל הפונדק החל לזרז את האישה והורה לילד להוציא את
החזיר. צלילים בקעו מכל פינות החדר, שקשוק כוסות וכסאות., כל
לילה מחדש בעל הפונדק הבטיח לעצמו שמחר ישים שלט גדול ויחזור
לנדוד בין היבשות.
הדלת נתפחה לפתע, דרכה נכנסו קבוצה קטנה. איזמרגדי בעל אוזניים
מחודדות קטן קומה, רזה ובעל צבע עור ירקרק. הוא היה מלווה בשני
שומרי ראש מגדולים אשר לבשו שריון קל ונראו דרוכים. חושיו
החדים של בעל הפונדק עקצצו נוטש את חלומותיו באספמיה ופונה אל
האיזמרגדי "ערב אדוני, וברוכה הבאה לפונדק הטוב ביותר ממערב
לים, כיצד יהיה אפשר לעזור לך הערב?"
האיזמרגדי סקר את השטח, עיניו פנו לכל הכיוונים תרו אחר נקודה
כזו או אחרת. "אנחנו נרצה פינה מבודדת, שם ליד האח יהיה מעולה"
והצביע לעבר שולחן זוגי שכבר היה ישוב על ידי צמד צעירים אוחזי
ידיים. "אבל י... מייד השולחן יתפנה אדוני" התרצה בעל הפונדק
כאשר האיזמרגדי טפח קלות על שקיק הכסף ששתלשל מחגורתו.
האיזמרגדי דיבר בשפתו הגרונית והצביע לשומריו בזמן שבעל הפונדק
הקים את הזוג הצעיר לקול טרוניהותם. האיזמרגדי נגע שוב באמתחתו
ותכולתה היקרה מפז.

בנינג נשען על מזרון הקש  כשהרגיש משהו חמים בתוכו. "אתה מרגיש
את זה, כן?" מאספיטו פנה אליו ובנינג הינן. "זה קרוב,
האיזמרגדי פה"

בעל הפונדק חיכך בידיו את מטבע הזהב שקיבל מהאיזמרגדי, מנסה
לרסן את התלהבותו. הוא ביקש את בקבוק היין הטוב ביותר של הבית
ושלא יתקרב יותר לשולחן אלא אם כן יסמן לו אחרת. הוא החל לחשוב
שיכול היה לסגור את הפונדק ליומיים שלוש הקרובים בזכות המטבע
הזה.
לפתע הוא הבחין באדם הזקן והסהרורי שהגיע בצהרי היום יורד
במדרגות הפונדק. כנראה הדבר היה חומק מעיניו אם לא היה מתיישב
ליד הסוחר האיזמרגדי. הם החליפו כמה מילות נימוס והתיישבו בשני
צידי השולחן. בעל הפונדק התקרב בכדי לשמוע אבל משומרי הסוחר
נתן לו מבט מאיים ברגע שהתקרב מדי.
"היין הטוב ביותר בבית אני יכול להבטיח לך. או לפחות כך הבטיחו
לי" מזג האיזמרגדי כוס נדיבה למאספיטו. "אתה הולך בהרבה כינוים
היום, כמעט שלא הייתי מזהה אותך בתחפושת הזאת. אני יכול להבין
יש הרבה אנשים שהיו נשכרים ביד נדיבה אם היו מוסרים לסארביה את
מ..." מאספיטו הרים את ידו וסימן לו להשתקק "בוא נשאיר את שמי
כמו את שאר שיחות החולין לימי שלווה ושלום. כיוון שזה לא המצב
אני אבקש ממך להראות לי את הדבר שבשבילו התכנסו כאן היום"
"הכסף קודם" האיזמרגדי התעקש ושם את רגלו. מאספיטו שתה מעט מן
היין ויד החל לגשש אחר הכסף, אולם באמצע התהליך פניו החלו
לעטות הבעה שונה ומשונה נראה כמו אדם ביום חם שמרגיש לראשונה
משב רוח רענן. עיניו סקרו לפתע את הפונדק מחדש ונראה כבמעין
טראנס כזה או אחר לרגע קט, וברגע האחר חזר להיות חד מאין
כמוהו.
" אני יכול להראות לך את הכסף שבאמתחתי, אבל זה לא באמת משנה
כי אתה לא הולך לקבל אותו. לא בקלות לפחות..." האיזמרגדי החל
לנוע באי נוחות.
" חובבנות" הטיח בו מאספיטו "היית צריך להרעיל את היין בכמות
כזאת שהיית רוצה להרוג פיל, הייתי מצפה שתאמין לשמועות
הותייקות שאי אפשר להרעיל מכשף. יש לך שני שומרים אחד נמצא כ10
צעדים מאחוריך, והשני בתחתית המדרגות. האבן נמצאת בסביבה, אבל
לא עלייך. הרגשתי אותה מקודם אבל לא בחוזק שאני אמור להרגיש אם
הייתה מולי.
"שנינו יודעים שעד שהשומר שלך יגיע כבר אספיק להרוג אותך אלף
פעמים. אני נותן לך הזדמנות אחת להגיד לי איפה האבן נמצאת לפני
שתמצא את עצמך מפוזר פה לאלף חתיכות חדשות."
האיזמרגדי נתן מבט ארוך ולא ניתק את עיניו ממאספיטו." אוקי
אוקי" אמר האיזמרגדי מתחיל לקום בזהירות תוך כדי שמרים לסמן
כניעה מצדו. "זה ממש פה רק בצד השני של החור הזה" מאספיטו קם
איתו מחזיק את מטע העץ שלו בידו. רוב אנשי הפונדק יחשבו שהוא
סתם איש זקן שמתקשה לעמוד, אבל מאספיטו והאיזמרגדי ידעו שהוא
מכוון אותו לכיוונו.  "זה ממש כמה צעדים מפה מאספיטו!!!" את
המילה האחרונה צעק והשתטח על הקרקע וחומק רק במילימטרים אחדים
מן אלומת האור שיצא מכיוונו של מאספיטו. אסופת החיילים קמה
בזריזות מן השולחן זורקת את הנשים שהיו לצידם מעליהם ומוציאים
את חרבותיהם מנדנם. הם כולם היו חיילים סאברים שידעו שאחוזה
רחבת ידיים ותואר מכובד מחכים למי שיביאו את ראשו של מאספיטו.
מאספיטו ספר חמישה מהם. הם היו שתויים, אבל חיילים משופשפים.
בנוסף שומר הראש של האיזמרגדי התקרב אליו בצעדים זריזים
"בנינג" הוא לחש לחישה רועמת.

שוליית המכשף הצעיר חיכה במעלה המדרגות במרפסת שצפתה במתרחש,
הוא חיכה לסימן בדריכות. וכאשר הצלילים הגיעו לאוזניו אצבעותיו
המזיעות תפסו בעצבנות את כדורי הזכוכית הקטנים, עננות עשן
קטנות צפו להם בנוחות בתוך הכדורים. בנינג החניק תפילה שקטה
בתוכו והשליך את הכדורים לכיוון האח.

בעל הפונדק עמד הלום ליד באר עץ המאורך. רגע אחד ראה את חמשת
החיילים הסאברים הקולנים שותנים ונהנים ובמשנהו הם החלו להתקבץ
אל מול הברנש המבוגר שישב עם הסוחר האיזמרגדי, כשכל החדר התמלא
עשן.
מתוך העשן לפתע יצא הסוחר האיזמרגדי, רץ ריצת אמוק. הוא חצה את
האולם וקיפץ מעל הבאר המאורך, ובהבדל של שניות יצא הנווד הזקן
בזריזות מפתיע לגילו גם מענן האש רודף אחר האיזמרגדי לכיוון
המטבח. בעל הפונדק תפס בחוזקה במטבע הזהב והתיישב בכבדות על
הכיסא, מבין שיאלץ לדחות את החופשה בשיפוץ כללי לאחר ששההמולה
תשכח...
האורווה הייתה מחוברת למטבח. חזירים וכבשים גהו והסתובבו בחוסר
מעש, מחכים להשחט במטבח ולידם, נחו להם בשלווה סוסי המסע של
אורחי הפונדק. כאשר מרביתם היו כהים בגווני שחור וחום, בינהם
בלט רמך ענק אחד בצבעי לבן.
האיזמרגדי הגיח אל האורווה מזהה את סוסו הכביר מגיע אלי בקוצר
נשימה. כאשר שם את רגלו הראשונה באוכף הסוס ויכל להרגיש משב
רוח רענן של חירות יד פתאומית לפתה את רגלו ואז השליכה אותו
בחוזקה לעבר הקש. מאספיטו נראה כבן 60 לפחות, אבל היה חזק יותר
מרוב הלוחמים שפגש הסוחר האיזמרגדי.
קצה המטה של מסאפיטו החל לזרוח באדום. מקרב אותו לראשו של
הסוחר. "איפה האבן?" הוא לחש בקול חלש, האיזמרגדי היה קפוא ולא
ענה.
"איפה האבן?!" אמר בשנית, הפעם בצעקה מקפיאת דם. האיזמרגדי החל
לומר משהו מתחמק אבל מאספיטו נגח בו, הפעם הוא פשוט הצביע אל
עבר האוכף שעל סוסו מאספיטו עזב את הסוחר המשתנק, פתח את האוכף
ומצא אבן ירקרקה-צהבהבה, מוטמנת בתוכו.
"קיווית לבגוד בשנינו וכך לקבל את הטוב בשתי העסקאות?" הסוחר
עבר למצב קטטוני וישב על רצפת האורווה לא מוציא מילה.
"איזמרגדים..." הפטיר מאספיטו שהתחיל להכין את האוכף על הסוס
הלבן. "אני אתן לך לחיות, אני מאמין שהסאברים יהיו הרבה פחות
רחומים ממני כשהם ימצאו אותך..."
"מאספיטו האציל, יודע כל כך הרבה על רחמים..." הקול הגיע מקצה
האורווה. דמות גבוהה ורחבה פסעה בצעדים איטיים לבושה שריון
ארד, שיערו קצוץ כל דבר במראהו צעק חייל הוא היה בסביבות גיל
ה40 אבל עיניו וגופו הקרינו כוח.
"דאגלס..." מאספיטו אמר פלט, כל גופו נדרך לפתע. אותו דאגלס
לקח כמה צעדים לכיוונו של מאספיטו, עורו היה צרוב מן השמש הרבה
שספג, שיערו נקצץ בקפידה וכעת לא ניתן היה להבחין בין מה שגזל
הטבע לבין מה שחתך הסכין.
"טיפשי דאגלס טיפשי" מסאפיטו הוציא מקל העץ שעד עכשיו נעזר בו
להליכה, קצהו החל לזרוח בקצה "מה היה תמיד החוק הראשון שלך,זה
שהיית תמיד מזכיר בכל מה שנוגע לקוסמים?" דאגלס חייך חיוך דק,
"קוסמים לא שווים כלום ברגע שהם מרחק של להב ממך" מאספיטו
החזיר "חבל שהלהב שלך לא ארוכה יותר"
"ומי יעצור אותי דאגלס, אני חושב שכרגע אתה מפר את הכלל הראשון
של עצמך..." מסאפיטו ידע שעל אף שדאגלס היה אמון על כל הצבא
הסאברי, ואולי אף חיילה הטובה ביותר של הממלכה. עדיין יתרון
המרחק היה של מאספיטו, ושום לוחם לא מסתכן במרחק מול קוסם,
ומאספיטו לא היה קוסם רגיל.
"קורג, ברייד" שני שומרי הראש של האיזמרגדי נכנסו לחדר, האחד
מחזיק בחרב קצרה ומחזיק אותה בהיכון כשהלך לכיוונו של מאספיטו.
השומר השני החזיק את בנינג כאשר סכין מוצמדת לצווארו. דאגלס
חייך את חיוכו הדק "מסתבר שהשוליה שלך לא מוצלח כמו שחשבת"
מאספיטו החזיק באבן קרוב לחזהו מחשב את סיכיו. "טיק טוק" דאגלס
חרק משיניו.
הם עמדו במעין מעוין, כאשר מאספיטו נמצא בקצה אחד, דאגלס בשני
ושתי השומרים סגרו על מאספיטו משני צידיו. השחת פצפצה תחת מגפי
העור שלהם. בנינג התנשם במאמץ כאשר השומר החזיק את פגיונו קרוב
לצווארו של בנינג. רק קורג הלך לכיוונו של מאספיטו עכשיו צעדים
מדודים.
"אני מציע לכם לקחת צעד אחד אחורה אם אתם רוצים לראות את כברת
הזהב שלכם החודש" מאספיטו מרים את שרביטו לכיוונו של דאגלס.
קורג מחזיק את חרבו לכיוון חזהו של מאספיטו.  ברייד מחזיק את
הלהב קרוב לגחנו של בנינג. דאגלס השקיף לכיוונו של בנינג מוכן
לתת את הפקודה.
"נראה שיש לנו כאן מצב קלאסי של 'תיקו  ניקסוני'" ציין דאגלס.
"האמת האחחק" השתנק בנינג לרגע עקב הסכין שהייתה מוכנה לחתוך
את ושתו "שתיקו ניקוסני קלאסי היה אומר שכל אחד מאיתנו היה
במצב של איום תוך כדי שהוא מאיים על מישהו אחר וכאאחח..."
נשימה "ואתה רואה שלי אין מה לתרום לשולחן" הרגע סירב לעבור כל
אחד היה דרוך יותר ממשנהו, נועץ את מבטו ולא מרפה.
"בנינג אתה זוכר את המכתב שכתבתי מוקדם יותר?" שאל מאספיטו לא
מוריד אף במילימטר את מטהו. "כן..." "אני רואה שכרגע יד ימינך
לא משגת אבל בעוד 10 דקות כאשר תהיה רחוק מפה רוכב על הרמך
הענק שמאחורייך אני רוצה שתקרא את המכתב ותעשה בדיוק מה שכתוב
בו" ולפני שקצה ההבנה הגיעה לתודעתו של בנינג כבר מאספיטו שינה
את כיוון מטהו לראש של ברייד, או יותר נכון מה שנשאר מראשו של
ברייד שכרגע היה יותר דומה לגומי לעיסה ביום קיץ חם.
"תחתוך אותו אדיוט. תסיים אותו!!"מישהו צעק. מישהו רץ. מישהו
חתך ומישהו נחתך.
חודו של קורג פספס את ליבו של מאספיטו עקב תנועה זריזה של
הקוסם המזדקן, אבל ההספיק להשאיר חתך לאורך חזהו.
מאספיטו גנח בכאב מאבד לרגע את שיווי משקלו. אבל קורג פספס את
הרגע ולפני שהנחית מהלומה נוספת מאספיטו תפס בזרועו הבריאה את
אחד מכדורי הזכוכית המעושנים לתוך פיו של קורג מה שגרם לנ"ל
להשתנק עננות עשן קטנות.
בנינג הספיק לקפץ ולעלות על הרמך מתכונן לרכב החוצה מהאורווה
כשסובב את מבט וראה את דאגלס רץ ריצה זריזה עם חרבו מונפת
באויר.
דאגלס דרך על ידו הבריאה של מאספיטו, ואז נוגח בראשו. "אתה שלי
מכשף זקן" סינן מבין שיניו, נדמה לשועל ותיק קרבות שנפל לחיקו
תרנגולות חמקמקה במיוחד.
מאספיטו נתן מבט אחרון לכיוונו של בנינג שישב על הרמך וצעק לו
"רוץ טיפש רוץ הכי רחוק שאתה יכול"
בנינג סובב את סוסו באותו הרגע ולא מעז להפנות את מבטו.

השמש החלה לתת גוון אדמדם לעמק. בנינג שכב פרקדן על סלע גדול
שהשקיף על כל העמק., לידו נח הרמך הלבן הגדול. הם רכבו כל
הלילה והיום שלמחרת ורק עכשיו בתצפית יכל לאשר שאין אף אחד
בסביבה שדולק בעקבותו.
בנינג היה בטוח שליבו הולך להתפוצץ ושעכוזו עלול לבעור. רק אז
לאחר שהשמש עלתה וירדה שוב נזכר במכתב. הוא פתח בידיים מזיעות
ורועדות את חותומת  השעווה של מאספיטו, תוהה איך הצליח להגניב
את המכתב לכיסו...
"בנינג היקר, אם אתה קורא את שורות אלו אני נאלץ להניח שהמסענו
המשותף נגדע ואתה בגפיך עכשיו...
"הסר חשש מליבך..." המשך המחכתב ובנינג גיחך. אולי משום שפחד
שאם לא יגחך יאבד את שפיותו. אולי בגלל שהמצב היה כל כך אבוד
שזה נראה כמו הדבר ההגיוני היחידי לעושת, ואולי סתם ראה משהו
שהצחיק אותו במכתב אשר טמן בחובו שם של נערה, משימה אלומה ושם
של כפר לא רחוק משם.
הרוח הקרירה נשפה בעדינו על גבו המיוזע של בנינג שתפס את ראש
בשתי ידיו ולרגע אחד קטן הרגיש כמו האיש האבוד בעולם. אבל הרגע
המשיך כמו שרגעים נוטים לעשות והשוליה האבודה החל שוקע באפיסת
כוחות,צולל אל חלומותיו, נותן לרחשי הלילה לזמר לו שיר ערש.