[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר מרקוביץ
/
לא מה שחשבתי

בגיל 29 לעבוד בהיי טק זה לא רע בלל או לפחות ככה חשבתי עד
שהתחלתי לעבוד בזה, השעות ארוכות והדרישות לא קלות בכלל ולמרות
זאת אני מתמודד לא רע.

היום סיימתי לעבוד מוקדם, היה יום טוב מהימים האלה שמרגישים
בהם שהכל הולך.

החלטתי לאכול צהריים בחוץ התחשק לי להתפנק ובשבילי אוכל זה
הפינוק בה' הידיעה.

הלכתי על ההמבורגר שפה הוא הכי טעים בעולם, בזמן שאני מחכה
שהמנה תגיע אני בוחן מסביב, סקרנות בריאה תמיד הייתה לי.

אני נתקע במבטי על מישהו שנראה לי מוכר, לוקח לי רגע או שתיים
"לא יכול להיות אני שוב מדמיין" הדמות מתחילה להיראות לי מוכרת
יותר ויותר ואני מרגיש איך כל הדם בגוף של אוזל.

"זה באמת הוא עם אישה אחרת צעירה כזו נראית רבע מהגיל שלו" אני
רוצה שהאדמה תבלע אותי ועל הדרך גם תמחק לי את הזיכרון הזה.

בהתחלה עוד חשבתי שמדובר בפגישת עסקים לגיטימית אבל הקרבה
האינטימית לא השאירה מקום לספק, אבא שלי פה במסעדה באמצע היום
עם ילדה מתגפפים כמו נערים בני 16.

המנה האהובה עליי בדיוק הגיע ומותר לציין שלא רק שאיבדתי את
התיאבון גם התחלתי להרגיש בחילה.

כל מה שהיה לי בראש זה איך לברוח מכאן הכי מהר שאפשר ובלי שהוא
יראה אותי.

קמתי בזהירות אבל מאוחר מידיי, הסתובבתי מהר וצעדתי במהירות
לכיוון היציאה "חכה רגע!!" שמעתי מאחורי "תן לי להסביר" לא
יכולתי פשוט התחלתי לרוץ כל עוד נפשי בי לא ידעתי לאן אני רץ
רק רציתי להתרחק כמה שיותר.

בלי לשים לב הגעתי אל מחוץ הבניין שבו אני גר, בקושי נשמתי וכל
נשימה הייתה כבדה כמו סלע ענקי שמאיים לחנוק.

עליתי בקושי לדירתי נכנסתי הביתה וקרסתי על הספה הסלון, מה אני
עושה עכשיו, איך אני מתמודד עם דבר כזה, אף אחד לא הכין אותי
לזה.

נכנסתי לפאניקה שגרמה לי לבכות כמו שלא בכיתי כבר שנים כמו ילד
בכי מרעיש עם המון דמעות.

אחרי משהו כמו 10 דקות שנמשכו כמו נצח נרגעתי והלכתי למטבח
לשתות קצת מים, מהסלון שמעתי את הנייד שלי מצלצל, לא רציתי
אפילו לבדוק מי זה למרות שבתוכי ידעתי בדיוק.

איך זה יכול להיות שיום שהתחיל כל כך טוב התהפך לי בפנים בצורה
כזו, טוב זה לא משנה עכשיו צריך לחשוב מה הלאה.

אני לא מסוגל ללכת לאימא שלי זה ישבור אותה סופית וזה כל כך לא
מגיע לה, לדבר עם אבא לא בא בחשבון למנוול הזה לא מגיע שאני
יקשיב לו.

בינתיים אני רוצה לרוקן את הראש מהכל מחר אתמודד כבר, אני פותח
מוזיקה בקולי קולות כדי שלא אוכל לשמוע את המחשבות שלי.

הגיטרה של ואן הלן מנסרת את האוויר ואני עוצם עיניים מנסה בכוח
להשתיק את העולם מסביב.

אין לי מושג איך אבל תוך כדי כנראה שנרדמתי על הספה,
כשהתעוררתי הבית היה שקט כמו המוות והראש הולם כמו אלפי
פטישים.

הצלחתי בקושי רב לפקוח עין אחד מציץ מסביב לאט מנסה להבין מה
קרה פה, עין שניה מתחילה גם להיפתח ואז אני חוזר לזוועות
שראיתי רק לפני כמה שעות ורוצה לחזור לישון ולא לקום יותר.

אחרי שהתעוררתי לגמרי חזרתי לחשוב על הצעד הבא, שומעים על
סיפורים כאלה הרבה אבל אבא שלי? בחיים לא הייתי מאמין, איך הוא
יכול? מה חסר לו בבית? איזה מן בנאדם זה?
זהו אני החלטתי שאתו אני מנתק כל קשר.

השאלה איך אני מתמודד עם אימא שלי מה אני אמור להגיד לה, ככה
לזרוק לה את זה בפנים?

לאדם נורמלי יש חברים או חברות טובים שאפשר לשתף ואני לא
הבנאדם הכי חברתי או משתף שיש, אין לי למי להתקשר או עם מי
לדבר.

טוב אין בררה אני צריך לדבר עם הלא בנאדם הזה קורא לעצמו אבא,
ישר הוא מתחיל "תקשיב לי בבקשה אתה לא הבנת כלום", עניתי "לי
אין מה להגיד אני מתקשר כדי לשמוע אותך וזהו לא רוצה יותר
לשמוע ממך ברור?", שתיקה "טוב אני ואימא......", אני רותח "שלא
תזכיר את אימא אתה שומע? שלא תעז!!!!", "בסדר רק תקשיב רגע,
אנחנו פרודים כבר שנה ולא ידענו איך לספר, תדבר אתה היא כבר
תספר לך" קלאק!! ניתקתי את השיחה, לא יכולתי להמשיל להקשיב
יותר.

אין ברירה צריך ללכת לדבר עם אימא, איך שאני מגיע אליה עוד
לפני שאני מספיק להוציא מילה היא מספרת לי שאבא דיבר אתה ושהיא
מצטערת שלא סיפרה לי קודם.

ולחשוב שכשאני התגרשתי לפני חצי שנה היא כעסה עליי ועוד אמרה
שאצלנו במשפחה לא מתגרשים, צודקת לא מתגרשים רק נפרדים כדי
לצאת עם אחרים.

היא עוד מנסה לפייס אותי אבל אני לא מסוגל להישאר שם אז אני
פשוט הולך היא לא מנסה לרדוף אחריי מבינה שאני צריך לעכל את כל
האינפורמציה החדשה לבד.

זה מה שהכי מעצבן אותי, היא תמיד ידעה מתי לשחרר ולגרום לי
לרחם עליה גם כשלא מגיע כמו במקרה הספציפי הזה.

מסתבר שהוא דיבר אמת ואני חייתי בשקר שנה שלמה וכמו עיוור לא
ראיתי מה קורה לי מול העיניים.

החלטתי לקחת חופשה, לא יודע לכמה זמן כמה שצריך אני רוצה
להתנתק מהכל, העבודה היא לא תחכה לי אבל אני לא מצטער אני כבר
אסתדר.

ואם ההורים שלי מחפשים אותי? שיחפשו עכשיו אני יודע איפה הם
היו כשחיפשתי אותם, גם ככה אין לי מה להגיד להם יותר.

אסטה לה ויסטה בייבי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני פותח אתר
חדש שנקרא במה
ותיקה
מי שרוצה שיפנה
אלי, גם
משקיעים




חזי מ144
מאוכזב במה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/1/15 9:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר מרקוביץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה