היא הלכה ברחוב עם מבט חסר הבעה בעיניים.
היא נתקלה באנשים שעברו לידה, לא טרחה אפילו לבקש סליחה
כשהתנגשה בהם תוך כדי שהם תקעו בה מבטים תוהים.
שיר ישן של ביב מאמא ת'ורנטון התנגן לה בראש תוך כדי שהזיכרון
עם הצוענייה התמקם בזווית מחשבותיה.
היא זכרה איך היא ישבה מול הצוענייה בטרקלין שלה על הכורסא
הפרחונית.
היא הושיטה את ידה לצוענייה וזאת אמרה לה:
"את נשמה טהורה. אך עם זאת, את בוחרת תמיד בדרך הרע. זה יותר
נוח לך. אז מבלי שאת שמה לב, את עושה נזק רק לעצמך. הפסיקי עם
הסיגריות, תתפטרי מהעבודה שלך ותשלימי עם אמא שלך."
היא המשיכה ללכת ברחוב וקולה של הצוענייה מהדהד בראשה:"לכי
תמיד אחרי כיוון הרוח, היא תנחה אותך."
'מה היא חושבת שאני, פאקינג פוקהונטס?' היא חשבה לעצמה,
כשלפתע, הרגישה רוח חזקה חובטת בחוזקה על פניה.
היא עצמה את עינייה תוך כדי ששריקת הרוח עוברת ליד אוזניה.
"ששש....שמאלה..." הרוח לחשה לה.
'שמאלה? שמאלה לאן' היא נשאה עינייה למורד הרחוב ופתאום קלטה
היא נמצאת בצומת. בצד שמאל היה שלט שעליו היה כתוב:"פאב
אמיתי". 'באמת לא יזיק לי משקה עכשיו' חשבה ופנתה שמאלה. היא
הגיעה למקום עצמו, נכנסה, אף אחד, אפילו לא מלצרית כלשהי, בירך
את פניה בכניסה. היא התיישבה ליד אחד השולחנות. משהו לא בסדר
היה במושב שלה. היא קמה מהמושב וגילתה שבטעות התיישבה על ספר
קטן מבלי לשים לב. רוח פרצים נכנסה לפאב הקטן והספר, למרות
גודלו, נפתח והדפים החלו לרוץ מעצמם עד שהספר נעצר בעמוד 12.
היא לקחה את הספר בידה. בעמוד שבו בהתה היה דיוקן של אישה
צעירה מהמאה ה-16. דוכסית שחייתה ברומניה. היא הייתה בהלם.
הדוכסית דמתה לה כשתי טיפות מים. אותם עיניים אפורות, אותו פה
קטן, אותו אף גדול ואותו שיער שחור ארוך וחלק.
'הזוי...'חשבה לעצמה 'איך יכול להיות שאני נראת בדיוק כמו איזה
בחורה מלפני 500 שנה!'.
"את לא באמת דומה לה" שמעה קול מאחורייה. זה היה הטבח שיצא
מהמטבח בדרך החוצה לעשן סיגריה. "אנשים שקוראים את הספר הזה,
בטוחים שהם גילגול נשמות של אחד האנשים שם." "גילגול נשמות?"
"כן, בעצם הספר הזה הוא תעתוע, כל אדם שמביט בו, רואה את עצמו
מתקופה אחרת. היה פה לקוח אחד שראה את עצמו כאיש עסקים משנות
ה-60' בתוך הספר. הספר משתנה מראייה של בנאדם אחד לראייה
אחרת." היא הביטה שנית בספר- הכתוב, התמונות, האותיות- הכל
נעלם! דפיו של הספר נהיו ריקים! "איך זה יכול להיות?!" שאלה.
"הספר פשוט מחכה לקורבן התעלול הבא" ענה הטבח.
היא התיישבה בחזרה על הספה.
"היום הזה הולך ונהיה הזוי יותר" חשבה בקול רם. "בואי תעשני
איתי סיגריה, את נראת בחורה נחמדה" הוא אמר לה.
"לא תודה, אני חייבת לשבת כמה דקות עם עצמי ולחשוב."
"מה יש לך לחשוב כל כך הרבה? לכי תחיי את החיים. מבלי שתשימי
לב שהחיים יתבזבזו לך כי מילאת אותם במחשבות יותר מדי."
היא הפנתה את מבטה אל החלון ואמרה:
"יום אחד אתחיל לחיות באמת,אבל זה לא עכשיו. אני עוד לא
מוכנה."
"איך שאת רוצה, אני בחוץ אם תשני את דעתך."
כך אמר ויצא.
אחרי כמה דקות, כשכבר לא יכלה להתרכז במחשבותיה מרוב שהם נדדו
לטבח הנאה ויצאה בעצמה מהפאב.
שוב הרוח שרקה באוזניה:"למעלה...למעלה...".
'למעלה?' היא נשאה מבטה למעלה אל השמיים, הם נהיו אפורים, כבר
התחיל להחשיך.
'הבנתי, חיי ריקים ואפורים כמו השמיים עכשיו.'
הרוח שוב דחפה אותי קלות. שיערה התנופף פתאום לאחור תוך כדי
שניסיתה להבין מה דוחף אותה לאחור כל הזמן. היא לא הצליחה
להבין לאיזה כיוון הרוח רוצה שתפנה.
פתאום הכל התבהר לה- התחושות מועקה ששרצו בה, החלו להיעלם, זה
כאילו הרוח העיפה אותם ממנה. במקום דיכאון היא החלה להרגיש
חמימות נעימה בתוך הבטן תוך כדי שפניו של הטבח מופיעים בפינה
של מוחה.
"את בסדר?" הוא שאל מאחוריה.
היא הסיטה את מבטה לאחור- כמובן שהטבח הנאה היה מאחורייה, עם
יד מושטת לעזרה.
"כן...אני עייפה פשוט."
"התחיל להחשיך היום מוקדם מהרגיל..."
"כן, כיוון הרוח משתנה כל הזמן, כבר חשבתי ללכת ברג..."
"את יודעת לשיר?"
"מה..? סליחה?"
"שאלתי אם את יודעת לשיר."
"אהה...אני חושבת..שרתי פעם במקהלת בית הספר."
"יופי, זה מספיק, בואי איתי."
הוא לקח את ידה, והוביל אותה לפארק לא רחוב מהפאב. הפארק היה
מלא ביונים לבנות.
"וואו...מעולם לא ראיתי כל כך הרבה יונים לבנות במקום
אחד...מאיפה הן צצו?" התפלאה.
"הרוח הביאה אותן לכאן, הן באו לטהר את הסביבה." "לטהר את
הסביבה?" "כן, כשלהקת היונים הזאת חשה בצערו או כאבו של אדם,
היא עושה עבורו מעוף עד מקום הימצאו ושואבת ממנו כל האנרגיות
הרעות שמכבידות עליו."  תוך כדי שהוא דיבר שתי יונים עפו לעברה
ונחתו על שני צידי כתפיה. היא ניסתה לשמור על שיוווי משקל על
מנת לא להבהיל אותן. היא הביטה בשתי היונים משני הצדדים, מנסה
להבין מה הן רוצות לומר לה.
"אני חושב שהן באו בשבילך."
"מה אני צריכה לעשות?"
"שירי את השיר האהוב עלייך ואת כבר תראי...אל תסתכלי עליי ככה,
אמרת שאת יודעת לשיר, אז קדימה, תתחילי."
היא עצמה את עיניה, לקחה נשמה עמוקה והמוזיקה עלתה מגרונה:
"כי סערת עליי, לנצח אנגנך..."
היונים להתעופף בתוך הגן וסביבו, המקום קיבל גוון לבן לרגע
מרוב התקהלות היונים.
"תמשיכי!" ציווה עליה.
"ברחובות ברזל, ריקים וארוכים..."
היונים עפו אחת אחרי השנייה, יצרו במעופן מעין מעורבלת שעלתה
השמיימה.
"אל תרחמיהו בעוייפו לרוץ..."
המערובלת התחזקה, הוא החזיק אותה כדי שלא תיפול.
היונים שהיו על כתפיה, הצטרפו ללהקה יחד עם המערבולת.
"...בלי הכוכבים שנשארו בחוץ..."
ברגע אחד, זה נראה כאילו השמיים נפתחו לרווחה. היונים, כולם,
עפו בבת אחת לעבר החור שנפער, שממנה אפשר היה לראות את הקוסמוס
במלוא הדרו ואת כל כוכביו.
עיניה נצצו למראה הנדיר והוא נסחף איתה יחד למערבולת החושים
הזאת. היונים עשו את דרכן לעבר החור, וכאשר היונה האחרונה
נכנסה לחור, הוא נסתם בבת אחת והשמיים חזרו להיות אפורים.
היא הביטה בו "מי אתה?".
"אחד הישויות המפעילות את כוח היקום."
הוא אחז בפניה והביט לתוך עיניה.
"ואת, יודעת מי את עכשיו? עני לי תשובה חדה וישירה, ולא תשובה
מהוססת ומבולבלת."
"כן" היא ענתה לו ועיניה טובעות בשלו.
"אני אדם שממש הרגע נולד מחדש."