כשישבת ולא דיברת,
ניסיתי להגיד לך שמותר להירדם ולקום ביום אחר,
אולי טוב יותר.
אבל דממה כיסתה את החדר, בליבי כבר נהיה שבר.
ניסיתי לדבר בשתיקה.
הוצאתי מילים מהמגירה, כתבתי עלייך פעם שאת המלאך השומר.
מנסה להבין איך את קרובה אך רחוקה בתוכך.

ניסיתי להגיד לך,
מחר יום חדש, שהשמש עוד תזרח.
אם תתעוררי אני עוד כאן, מחכה.
ניסיתי להגיד לך שאני לא אוותר, אבל את לא רוצה לשמוע יותר.

מבטך הקפוא כבר לא מזכיר את הימים שחלפו.
בכל זאת הצלחתי להיאחז בזיכרון,
בלילות שהיינו שיכורים מאהבה, ולא הייתה מלחמה.
איך דמעות של אושר התחלפו פתאום בעצב.
ניסיתי להגיד לך משהו אחר, כלום לא יוצא.
דמעות שוטפות את פנייך עדיין, כמו חלום רע מסרב להיגמר.

ניסיתי להגיד לך,
מחר יום חדש, שהשמש עוד תזרח.
אם תתעוררי אני עוד כאן, מחכה.
ניסיתי להגיד לך שאני לא אוותר, אבל את לא רוצה לשמוע יותר.


כשכל המילים כבר נגמרו, נאמרו
ונראה שמכאן נמשיך הלאה ודרכינו ייפרדו לעולמים,
תמיד תזכרי שעבורי תמיד תהיי המלאך השומר