קצת אחרי תחנת בניימינה שמעתי את הקול שלו. עדין, מעט נשי,
עגול. הוא דיבר עם אביב. מה אתה עושה פה? הוא הסתכל עלי במבט
מופתע והחיוך שלי עבר את כל מרכזי הבקרה שלי הגוף שלי. התחיל
בבטן התחתונה, איפשהו בין הפס של התחתונים לטבור ועלה אל בית
החזה. אני לא יודעת אם פילח לי את הלב. אולי רק נגע בעדינות
בצלעות. ליטף אותן בצחקוק עדין ולחץ מתון ואז עלה לגרון והתפזר
בכל חלל הפה במן טעם של קרמל או תפוח והתפוצץ החוצה אל כל
קמטוטי הפנים והשיניים שלי. הוא חייך חזרה ואני התעשתתי
וניגשתי לחבק אותו בהקפדה על תנוחה מעט מכופפת קדימה שלא ניגע
יתר על המידה. רציתי להגיד לו משהו אני מניחה. סביר להניח
שרציתי. אני כבר לא יודעת. תמיד פחדתי לומר יותר מידי. העדפתי
את החיוך המתפוצץ שלי על איזו אמירה מיותרת. איתו רציתי להיות
שתקנית ומסתורית. קמתי והמשכתי בלי להסביר לקרון אחר. עברתי
שלושה קרונות. רציתי לבד. אני בדרך כלל רוצה להיות לבד כשיש
אנשים סביבי. ואז מגיע הלבד הזה שנדמה לי לפעמים שרק אנשים בלב
ים, שכובים על מצוף יכולים לחוש. והעצב שבא איתו. הפחד.
.כשירדתי מהרכבת כבר הייתי בארץ אחרת, רחוקה.
התיישבתי על המדרגות בין הקומה השנייה לשלישית ושלחתי את היד
שלי לתוך התיק. קיוויתי למצוא שם מפתח ירוק. שכחתי שכבר 3 שנים
עברו מאז שאבד ואחר כך העדפתי לדפוק בדלת. עדיף לעשות צליל
שמודיע אני פה כי לכולם יש סודות. קמתי מהמדרגות נחושה להגיע
לקומה הרביעית. אשה קטנה פתחת לי את הדלת. שיערה קצר ואדמדם
ועיניה מלאות קמטוטים של חיוכים רבים שהתפוצצו לתוך הפנים שלה.
חיוך של נשים שחייכו כי אין ברירה, גם לחייך צריך. היא לבשה
חולצת כותנה לבנה וחצאית מעטפת שהתחילה את היום בתור רדיד
ארוך. חיבקתי אותי מבלי לכופף את הגוף קדימה. היא אשה. הבאתי
לך אננס. היא חייכה ומיהרה לקחת אותו לקרש החיתוך במטבח. קנית
אצל אהרון? היא שאלה. כן. שיקרתי. היא ראתה. בחנה אותי במבט לא
מרוצה. הרגשתי מועקה וניצחון. היא בישלה לי אטריות ויצקה עליהן
רוטב עגבניות דליל. את הקערית היא הניחה על השולחן עם כוס מיץ.
אז מה שלומך אמא? שאלתי. אני אוהבת שאת קוראת לי ככה. את
יודעת, פגשתי באשדוד ילד מדהים, אולי בן 24. לא יותר מ24. יפה
יפה יפה. איזה יפה. גיל. כן, גיל. וראיתי את העצב בעיניים שלו.
אוי אוי אוי איזה עצוב הוא היה נראה. קצת כמוך. כזה יפה, איזה
ילד יפה. והוא הסתכל עלי ואמר לי, אני רוצה שתעזרי לי. אמרתי
לו לא! אני לא יכולה לרפא אותך עד שלא תלך מהאשה שאתה נמצא
איתך. היא עושה לך לא טוב, היא עושה אותך עצוב ומדוכא. אם אתה
רוצה שאני אעזור לך אתה חייב ללכת מהאשה הזאת. בהתחלה הוא לא
רצה ללכת. הוא כעס עלי והרגשתי את הכעס שלו. אני אומרת לך,
הייתי חולה, שלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. ואז אחרי שלושה ימים
הוא הופיע אצלי בבית. שאלתי אותו, איך אתה יודע שאני גרה פה
?הוא ענה לי: הרגשתי שלפה אני צריך להגיע, הרגשתי שאת חולה
ומייד נפרדתי מהאשה הרעה שהייתי איתה ובאתי אלייך. אוי אוי איך
הוא בכה. ואז עשיתי לו מהטיפולים שלי, שבוע שלם לא ישנתי.
שבוע!!! רק ריפאתי וריפאתי את הנשמה שלו. איזה נשמה פצועה. ואז
הוא החזיק לי את הידיים ובכה, אמר לי ריפאת אותי. עשית אותי בן
אדם מאושר. מהיום את אמא שלי. אתמול הוא שלח לי מייל. רק רצה
לשמוע איפה אני ואמר שהוא מתגעגע והוא רוצה לפגוש אותי, אמר לי
שהוא מאוהב בי. אבל הצעירים האלה, הסקס שולט עליהם. אין מה
לעשות איתם אני אומרת לך. הכל סקס סקס סקס. באמת? שאלתי ומבוכה
התפשטה על הלחיים שלי.
סיימתי לאכול את האטריות התפלות ושטפתי את הקערית ואת הכף ואת
הכוס. אחר כך חזרתי לשבת לייד השולחן והיא הלכה לשים לנו
מוזיקה. תמיד אותם צלילים ושמות של אלים הינדים וקול נשי רך
שלנצח יעורר את שקיקי הדמעות שלי ויציף אותי וירומם אותי
ויחריד אותי. היא הפנתה אלי את מבטה כאילו אומרת מלטפת, נעים
לך עכשיו נכון? ואני רציתי לחבק אותה ולבכות על כתפה ולומר לה
נכון אמא שלי מתוקה, נכון אהובה קטנה ואדמונית שלי, נעים לי
ואני אעשה לך נעים חזרה ואטפל בך ואדאג לך. פגשתי את אנטון
היום ברכבת. רק אמרנו שלום, את יודעת איך זה. היא שתקה. ידעתי
שהיא רוצה לספר משהו על השיחה האחרונה שלה עם שיבא או על עוד
חבר ששלח לה מייל. נזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי בה. ישנו
באכסנייה מעופשת. טיפטפתי רוזמרין על המיטה שלנו כדי לשמור
עלינו. איכשהו בילינו שני לילות בצחנת הצמח הזה ואותה צחנה
אפשרה לנו להרדם בחום ומסביבנו אינסוף חרקים ולמזלינו גם לטאות
שדאגו לטפל בחרקים. גם את הלטאות לומדים לחבב. גם את אמא
לומדים לאהוב. רציתי לספר לכל מי שיוכל לשמוע. מצאתי את אמא
שלי מצאתי את אמא שלי אפילו שאמא שלי חיה וגרה בנהריה. אמא שלי
היא בכלל נמוכה כמוני וצנומה, לאמא שלי יש שיניים גדולות
וצהובות וחיוך מלא בקמטוטים. ויתרתי על לספר.
אחרי שעיסיתי אותה (תמיד התלוננה על שרירים כואבים וגב תפוס)
הלכתי ברגל לתחנה המרכזית. רציתי לנסוע חזרה צפונה אבל מצאתי
את עצמי יושבת על הרצפה של הקומה השביעית עם פרוזן יוגורט.
כשחיכיתי בבידוק בכניסה לתחנה השומרת חסרת הסבלנות נחתכה מסכין
גילוח שהיה בתיק של פיליפינית שעמדה לפני. הדם טפטף על הרצפה
והיא צקצקה וצעקה וכל מה שעבר לי בראש זה נו שיגיע כבר תורי,
למה דם עכשיו? הרגשתי מועקה וכשנכנסתי רצתי לקנות פרוזן יוגורט
כי אולי זה יעזור. חשבתי על אנטון וחשבתי על איזו בת נפלאה אני
ועל כמה נהניתי לעסות את הגב הכואב שלה עם המשחה שהבאתי לה
לפני כמה חודשים. חשבתי גם על כמה נעים לי עם השמלה הסגולה
והפרפרים הכסופים והסתכלתי על הרגליים הבהירות שלי ולרגע
הרגשתי אשה. אז בדיוק עבר איש חרדי מבוגר ומזוקן וצעק לעברי
"לא צנוע". קיפלתי את רגלי לתוך השמלה והסתכלתי על החזה שלי
שבלט החוצה. שילבתי את הידיים והתחבאתי בתוך השמלה, בתוך עצמי.
רציתי לקום, לבדוק מתי יגיע האוטובוס הבא לחיפה. ידעתי שנשאר
מעט זמן עד האחרון של יום שישי. לא רציתי לחזור ככה עם אנטון
בראש שלי. אז נשארתי קצת במקומי וכשיצאתי החוצה לרחוב קניתי
תמרים טריים וכרסמתי אותם בדרכי לרחוב העלייה. סימסתי לאייל:
אני נמצאת קרוב, רוצה לשרוף זמן איתי? הוא סימס חזרה: כן, אבל
את יודעת שאני לא רוצה להיות ידיד שלך. נשמתי עמוק, ליטפתי את
הבטן ונכביתי בשבילו. אני באה. השבתי. מה יש לך היום? את במצב
רוח מוזר... מתי אני לא במצב רוח מוזר? עניתי, צחקתי. ישבנו
במרפסת הקטנה של הדירה שלו. שתיתי ערק ולימונדה שקניתי בעלייה.
כשנכנסנו חזרה למזגן, נשכבתי על הספה. הוא ליטף לי את הראש.
אני צריכה כמה דקות להתנתק בסדר? הוא הסתכל בארשת מבולבלת.
חייכתי. כמה דקות טוב? עצמתי את העיניים ונשמתי. לאחרונה מצאתי
את עצמי בכל מיני פינות עוצמת את העיניים ונושמת בתקווה לחוש
הקלה. אני אפילו לא יודעת למה אני עושה את זה.מהר מאוד צפתי
בתוך זיכרון. אני יושבת בתוך הרכב של מורן, הכסא שעון אחורה,
אנחנו צוחקות בקול רם, אני עוצמת את עיני וחושבת כמה נפלא.
החירות. זה קרה לפני חצי שנה, יום אחרי שאמרתי לאנטון שנראה לי
שדי, אחרי לילה של הזיות רעות וספה קטנה שעליה ניסיתי ללא
הצלחה להרדם. כשנפגשתי עם מורן רק אמרתי ששוב נגמר ביננו והיא
חייכה בספקנות. נסענו לטייל ובנסיעה לכיוון הבית של ההורים שלה
בנהריה הגיע ה"כמה נפלא". החירות, הייתה בה נפלאות ראשונית. את
נרדמת? אייל שאל. לא, סתם מתנתקת... עניתי בלי לפקוח את עיני.
אייל הצטופף ליידי על הספה והריח את הצוואר שלי. זה הולך
לקרות, חשבתי לעצמי, הוא ינשק אותי ואז יפשיט אותי. אולי יהיה
לי נעים. הוא שם בושם חשבתי בצער. נזכרתי בריח של אנטון ונשמתי
עוד נשימה עמוקה ועצובה. אני צריכה עוד כמה דקות להתנתק,
אמרתי. שיחקתי עם אנטון בנניח בראש שלי..
נניח ששכבת עם מישהי השבת. נניח שברגע של מועקה מצאת את עצמך
שואל אותה: רוצה לבוא? והיא באה. ושכבת איתה. זרקת אותה על
המיטה ועצמת עיניים והיא התבוננה בך בכעס ותשוקה, שאלה את עצמה
למה אני פה?  נניח שנגעת בה ואני לא הייתי שם. אני רק התבוננתי
עליכם מרחוק וכשלא נסת נפגשו המבטים שלנו. נניח וביום ראשון
תפגוש אותי ותאמר לי הנה גם אני מסוגל. אני אכעס? אולי אני
אעלם. אולי לא אהייה שלך יותר. ואולי אכתוב לך מכתב. כנראה שלא
אכתוב לך מכתב. נגמרו לי המילים המורכבות שהן מספיק פשוטות.
ההבנה שלי הסתיימה. גם האהבה שהייתה הדבק הזול שחיבר הכל יחד
אזל מהמלאי וגם הציפייה. גם ההמתנה כבר ממש ונגמרת. נשארו לי
כמה המתנות אחרונות ועוד ציפייה קלושה. אהבה יש לי המון. היא
תופסת את רוב שטח האחסון אצלי אבל נשארו רק אהבות כלליות ליופי
ולטבע ולחברים ולמשפחה וקצת אהבה לחיים וקצת אהבה לאומנות. יש
לי גם מלוא החופן מסתם אהבה. הייתי מסבירה לך מה זה אומר אבל
ההסבר יהיה בשפה סודית. נניח שהיא תשב על הספה הישנה שלך
ותפתור תרגיל בטריגונומטריה ואתה תרגיש קצת חלש כי היא חזקה
ואז היא תלקק לך את כל המטבח ואז תלקק לך את הסלון ואז תכין על
הפלטה אטריות ותאכלו יחד בשר ויטפטף לכם המון דם על הרצפה והיא
תלקק את הדם ובזמן הזה אני אסתכל עליכם מרחוק והדם לא יטפטף
ממני כי אהייה עסוקה בחיים מתים ולא במוות חי. ואז אתה תגרד
אותה כי היא, היא אוהבת שמגרדים חזק עד שכואב ואתה שחולם על
ליטוף יודע רק לגרד בישיבה על כסא ולא ללטף בשכיבה. אתה תתרגש
כי חייב לעמוד לך והיא תתרגש כי חייב לכאוב לה. ואני אסתכל
עליכם וכשתפסיק להתרגש אני אבוא לישון איתך ואדמיין שאתה נוגע
בי ורוצה אותי כי אני חייבת לכעוס. ואתה לא תבין למה אני שוב
פעם הולכת ממך.
נישקתי את אייל והתמסרתי לגוף הבהיר והשעיר שלו. שמחתי שהוא לא
חלק. אנטון חלק. נתתי לו לחדור אלי. כשסיימנו הוא שאל אם אני
תמיד כל כך שקטה וצחקתי. הייתי בטוחה שהרעשתי מספיק בשבילו.
הוא חיבק אותי ונישק את הכתף שלי. חייכתי. אני אשמח אם תשני
איתי. באמת? שאלתי. שמחתי שלפחות לא שילח אותי מהדירה שלו.
הנהנתי בהסכמה. לאן יכולתי ללכת, כבר היה לילה. אני לא מצליח
להבין אותך. את שונה בכל פעם שאנחנו נפגשים. נרדמנו לפנות
בוקר. התעוררתי בתשע והלכתי לעשן סיגריה במרפסת. החום כבר היה
בלתי נסבל. גגות הבתים נראו לי יפים. התגעגעתי לעיר הזאת חשבתי
באושר. חזרתי למיטה. הוא התעורר מהתזוזות שלי וחיבק אותי. מה
השעה? מוקדם. נחזור לישון? הרגשתי שעומד לו. התעלמתי. הוא נישק
את הגב שלי. אתה תיקח אותי לתחנה המרכזית אחר כך? נעשה מה
שתרצי. הסתובבתי וחייכתי אליו. אפשר גם ללכת לאכול גלידה. בא
לך? כן. את בטוחה שהכל בסדר? שתקתי. הוא שאל שוב. הכל בסדר,
נדמה לי. אבל משהו לא בסדר נכון? איך אתה יודע? לא, משהו לא
בסדר. אבל אתה בסדר. חייכתי.   אתה מאוד בסדר. לישון? שאלתי.
לישון. נזכרתי בשטיח השחור בדירה של אנטון וניסיתי להרדם.
אייל? אתה ער? כן אני ער. רוצה שאני אספר לך משהו? תמיד. לפני
חודש נסעתי באוטובוס. היו בו שני גברים שהתיישבו במושבים לפני.
אחד מהם אמר לשני שהוא יכול להתאהב בחצי מהבחורות בבני ברק כי
הנשמה שלהן טהורה והן לא נחשפו לרוע. זהו. אויש איזה שטויות את
באמת מאמינה לזה? לא. אבל התחלתי לבכות. מה? למה בכית? כי
הנשמה שלי לא טהורה. כי ראית רוע? נראה לי שכן. מתי ראית רוע?
כל הזמן אני רואה אותו, בכל מקום. בכיתי כי חשבתי לעצמי אולי
גם אני כבר רעה אתה מבין? ואז דמיינתי לעצמי את הלב שלי, בטח
חבול, מלא חתכים, שחור. וואו את בטוחה שאת רוצה לדבר על זה ככה
בבוקר? יום שבת היום, נרבוץ, ננוח. הוא נצמד אלי ונשם בכבדות.
קמתי מהמיטה. אתה רוצה לקחת אותי למרכזית? אני יכולה ללכת
ברגל. את רוצה לזוז? כן. את כועסת? לא, אתה מתוק. הוא חיבק
אותי קצת ואז אמר לי שהיה לו נהדר איתי ושישמח לרבוץ איתי שוב.
חייכתי. הוא עצר בשלמה פינת צמח דוד. ישבנו באוטו. את בטוחה
שאת רוצה לחזור הבייתה? הנחתי את הראש על הכתף שלו ושילבתי את
האצבעות שלי בשלו. אני אראה אותך שוב? הוא שאל. אתה יודע
שלא..
המונית צפונה יצאה בדיוק כשהגעתי לתחנה, כאילו אירע נס והיא
חיכתה לי. התיישבתי בסוף המונית.
וחיכיתי לראות את הרי הכרמל מימיני ואת הים משמאלי כי ככה אני
יודעת שאני בדרך הבייתה.