והם אומרים שהיא שם, עומדת ממש לידי, מחזיקה לי את היד.
הם אפילו יכולים לראות מה היא לובשת. שמלה שחורה, פרחונית,
ומגפיים מעור שמגיעים כמעט עד הברך.
הם אומרים שהיא יפה. הכי יפה שאי פעם הכרתי וגם הכי חביבה.
מאלה שלא מודעות ליופי שלהן. אחת עם אופי של מכוערת.
אבל אני לא מצליח להרגיש אותה.
לא את היד שלה בתוך היד שלי ולא את האופי הנוח הזה, של
המכוערות.
אז הם אומרים שאני משוגע. שרק אידיוט או עיוור לא ירגיש אותה
ושכדאי שאלך להיבדק אצל פסיכולוג או פסיכיאטר או לפחות אצל
רופא עיניים.
אז הלכתי לפסיכולוג שהכרתי פעם בעבודה. בחור שמן עם טעם רע
בבגדים שלובש מחוך כדי להכניס את הכרס.
קראו לו אדי והוא ביקש ממני שאספר לו קצת על הילדות שלי ועל
הקשר שלי עם ההורים.
אחרי עשרים דקות הוא ביקש ממני לעצור.
"אני חושב שזה קשור לאבא שלך," אמר בטון שליו, "זה שהוא עזב
אותך כשהיית ילד -כנראה קצת צילק אותך. לך אליו, תדבר איתו.
אולי משם תבוא הגאולה."
האמת שלא הייתי צריך אותו כדי לדעת את זה. אפילו קצת כעסתי על
התשובה הבנאלית שהוא נתן.
בכלל, לקבל עצה מפסיכולוג שמן נראה לי קצת צבוע ולא אמין אבל
החלטתי לתת לזה בכל זאת הזדמנות. העיקר לא להיות לבד.
והם אומרים שהיא שמחה לשמוע שאני סוף סוף אפגש עם אבא שלי.
שהיא ליטפה לי את השיער ונישקה לי את הפנים כמו שעושים למישהו
שממש אוהבים.

אבא שלי קיבל אותי בחום. חיבק אותי והכין לי תה עם דבש ובכה
כמו ילד קטן כי הוא כבר השלים עם זה שהוא ימות זקן ובודד,
בדירה המסריחה שלו שנמצאת ממש מעל תחנת הרכבת.
אישתו החדשה, שישבה לידו, נראתה ממש נרגשת. היא ליטפה לו את
הגב כמו שעושים למישהו שנורא קר לו וכל כמה דקות הציעה לי
בחיוך סנדוויץ' או טוסט או סתם משהו לנשנש.
ראו עליה שהיא ממש מנסה. ולמרות שאימא שלי יפה ממנה בכמה
דרגות, הצלחתי קצת להתחבר אליה. בעיקר בגלל הדרך שבה היא תמכה
באבא שלי. זה עשה לי משהו.
"אני מקווה שזה לא משהו חד פעמי ונראה אתכם מבקרים אצלנו
המון." אמרה ברוך ולרגע אפילו יכולתי לראות אותה מבשלת לנו
ארוחת שישי, עם דגים ואורז וכל מיני סלטים קטנים שאפשר לנשנש
לפני הארוחה עצמה. כשאמרתי את זה לאבא שלי, הוא שוב התחיל
לבכות ולא הצליח להבין על איזו ארוחת שישי אני מדבר.
אמרתי לו שזה בסדר. שיפסיק לבכות. שעברו הרבה מאוד שנים
ושבמרחק הזמן שום דבר לא מחזיק מעמד. לא הכעס ואפילו לא
העלבון.
והוא אמר שהכאב יכול להחזיק הרבה מאוד שנים, בעיקר כשחיים את
החיים האלה לבד, כמוהו.
אבל עכשיו הוקל לו, הוקל לו מאוד והוא יוכל לישון בשקט בלילה.

והכי הוא שמח לראות שאני לא לבד.
שיש לי מישהי בחיים. מישהי כ"כ יפה וחביבה, שמחזיקה לי את היד
ומנשקת לי את הצוואר.
ואני כל הזמן אומר לו, "אבא, אני לא מרגיש אותה. אני לא מרגיש
אותה בכלל." והוא לוחש, "זה לא חשוב, בן, העיקר שהיא שם,"
ומוזג עוד מים חמים לכוס המלאה שלה ולא מפסיק גם שהמים גולשים
אל השולחן ומקפיצים את אישתו החייכנית להביא סחבה מהמטבח,
"העיקר שאתה לא לבד."