כשהטייס הודיע ברמקולים שהמטוס עומד להתרסק, נשארו ל 176
הנוסעים שהיו עליו בדיוק 6 דקות לחיות. 6 דקות אחרונות לפני
שהם מתרסקים אל תוך האוקיינוס.
בתוך שניות התחילה מהומה נוראית במטוס עם צעקות וצרחות ואיש
זקן אחד שישב במחלקה העסקית חטף התקף לב ומת במקום.
אימהות נישקו את הילדים שלהם כמה שרק אפשר, דתיים שלפו ספרי
תהילים וקראו תפילות בקול רם, נשים זקנות התעלפו בזרועות
הבעלים המפוחדים שלהם ושני גברים, חרמנים במיוחד, ניסו לנצל
הזדמנות אחרונה באמת ולזיין כל מי שרק תסכים.
הדיילות, שבהתחלה עוד ניסו איכשהו לשמור על סדר ולבקש מכולם
להישאר חגורים, התייאשו והתחילו לבכות, במטבח האחורי של המטוס,
אחת על כתפי השנייה.
ורק צמח ישב רגוע במושב שליד החלון ובהה בצג הקטן שבגב משענת
המושב שלפניו, שהפסיק כבר לשדר, ולא נגרר לבהלה ששררה במטוס.
6 דקות זה לא מעט זמן, חשב לעצמו והתחיל לעבוד על רשימה בראש,
יש לפחות 50 דברים שאפשר לעשות בזמן הזה.
אפשר לעשן סיגריה בלי שאף אחד יתלונן או לשמוע שיר של הביטלס.
אפשר לעבור 10 שלבים באנגרי בירדס או לקרוא סיפור קצר, מצחיק
כזה, עם סוף שכל אחד יכול לקחת לכיוון משלו. אפשר אפילו לדפוק
חירבון או סתם להתקשר מהטלפון הלווייני לאבא שלו ולבקש סליחה.
כל כך הרבה דברים שהוא יכול לעשות. אם רק יצליח להתעלם מהצרחות
של ההריונית שישבה לידו.
אבל הבעיה שלו לא הייתה ההריונית. גם לא הדתי מאחוריו שבעט
במושב שלו וצרח "טאטע-טאטע", מאה פעמים ברצף כמו משוגע.
הבעיה שלו הייתה שבזמן שהוא הכין רשימה של דברים שאפשר לעשות ב
6 דקות וכל מה שצריך זה רק לבחור מהם אחד, 2 דקות שלמות עברו
ופתאום נשארו רק 4.
צמח כעס על עצמו. על איך שגם בדרך למוות, בדיוק כמו בחיים, כל
דבר לוקח לו נצח.
אפילו את ההחלטה אם לטוס לאמריקה הוא טחן איזה ארבעה חודשים,
עד שבסוף החליט ללכת על זה. כי מה באמת היה לו בארץ חוץ
ממילואים חובות בבנק ואבטלה?
אז הוא לקח לגימה מהספרייט שהביאה לו הדיילת כמה רגעים לפני
שהטייס הודיע ששני המנועים של המטוס הפסיקו לעבוד, והכין רשימה
חדשה, טובה יותר, של דברים שאפשר לעשות ב 4 דקות.
אפשר לפתור תשבץ בעיתון, חשב לעצמו, או לצחצח שיניים ממש-ממש
טוב, ולהעביר גם חוט דנטלי, כמו שממליצים הרופאים. אפשר לאכול
את עוגת השוקולד המשמינה שקנה בבית הקפה של הדיוטי פרי, או סתם
לקום ולרקוד בלי התבייש, כמו ילד קטן.
אפשר להתחיל להתאמן סוף-סוף ולהרביץ כמה שכיבות שמיכה, או
אפילו להסתכן בלחטוף מכות ולגנוב מהבחור המוזר עם הראסטות את
הגיטרה ולנגן בלי הרבה כישרון שיר של זפלין.
כשהוא סיים את הרשימה החדשה, הוא היה גאה בעצמו על שמצא כל כך
הרבה דברים שאפשר לעשות בתוך 4 דקות. לרגע הוא אפילו חשב
להראות אותה להריונית שלידו, כדי שתתעודד קצת, אבל היא הייתה
בהיסטריה והקיאה על עצמה את כל הארוחה, אז הוא ויתר ובמקום,
ניסה לבחור מה לעשות בזמן שנשאר לו.
הוא התלבט נורא. הכול פשוט נראה לו כל כך טוב והוא התקשה לבחור
בדבר אחד שהכי בא לו, כי בכל זאת, כמה פעמים עוד ייצא לו להיות
בסיטואציה כזאת והוא רצה נורא למצות אותה עד תום.
אז הוא התלבט והתחבט וברקע הטייס כבר מודיע: "צוות, 2 דקות
להתרסקות," והוא פתאום קולט שגם הרשימה החדשה כבר לא תופסת.
אפשר להניח תפילין, או לעשות רשימה נוספת, שלוקחת 2 דקות, של
כל הדברים שאפשר לעשות ב 2 דקות, רק לעשות משהו, אבל מה?
אני יכול לחבק מישהו, חשב לעצמו בקול, חיבוק ארוך ומנחם, מלא
ברגש, או לתת למישהי נשיקה, טהורה כזאת, רק שפתיים על שפתיים,
בלי לשון, זה יכול להיות נחמד. וזה גם לוקח קצת פחות מעשרים
השניות שנשארו לו לפני שהכול נגמר.
ובזמן שהטייס הפעיל את הרמקולים וממלמל בבכי 'שמע ישראל, וכולם
מסביב צרחו וצעקו צמח ישב רגוע ומאושר. כי למרות שבשלוש השניות
שנשארו לו אפשר היה בקושי לחייך אל מישהו או להתחרט על כל
הדברים שהוא לא עשה, צמח החליט לעצום את העיניים בשלווה
ולדמיין. במשך שלוש שניות שלמות. איך שבמקום להתרסק בעוצמה אל
האוקיינוס, הוא קופץ ראש אל תוך ים צלול-צלול וכשהוא יוצא
החוצה הוא מגיע חופשי ונקי לעיר חדשה, להתחיל בה את החיים
שלו.
בלי מילואים, בלי חובות ובלי אבטלה.
איזו עיר זאת תהיה, הוא עדיין לא החליט.