[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אילן הראל
/
מחסום כתיבה

"כתבת?" היא מתנפלת עלי בהתלהבות כשאני חוזר מבית הקפה עם התיק
על הגב, "הצלחת לכתוב?" אני מוריד את התיק ומניח אותו על שולחן
האוכל. המבט שלה תקוע לי בגב, מלווה אותי כמו מצלמת מעקב.
"כתבתי," אני אומר בהיסוס ומוציא מהתיק את מחברת הסליל הכתומה
שהיא קנתה לי מוקדם יותר הבוקר, "מה יש לארוחת צהריים?"
"לא עכשיו!" היא קוטעת אותי וחוטפת את המחברת מהיד שלי, כמו
ילדה קטנה שחטפה ממתק מדודה עם שפם שהכריחה אותה לתת לה נשיקה,
"רק כשאסיים את הסיפור שלי." אומרת בחיוך ורצה אל חדר השינה על
קצות האצבעות, מחבקת את המחברת קרוב אל החזה.
אני פותח את המקרר ומוזג לעצמי כוס חלב.
ההתנהגות שלה קצת מצחיקה אותי.
אישה בוגרת שמתלהבת כל כך ממשהו קטן, כמו סיפור. נראה לי ממש
לא ברור.
אבל לפעמים אני גם קצת מקנא בה, על הדרך בה היא מסוגלת לחוות
שימחה ממשהו סתמי כאילו שזה הדבר היחיד בעולם.
כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא חושב שאי פעם שמחתי ממשהו
בצורה כזאת, כמוה.
גם לא כשאבא שלי קנה לי את סט התופים שכל כך רציתי כמתנה לבר
המצווה.
אחרי חמש דקות היא יוצאת מהחדר, עם שיער אסוף לקוקו ועיניים
נפוחות מבכי.
"הרגת אותה," היא לוחשת, "יא חרא אחד, הרגת אותה."  אני לא
מספיק אפילו להגיד מילה והיא כבר רצה אל הספה, עם הקוקו מתנופף
מצד לצד ונשכבת למרר בבכי.
"אתה חרא מסריח," היא מתייפחת, "חרא של ציפורים. חרא של פרות."

תמיד כשהיא כועסת עלי הדוגמאות שלה הן או על חרא או על סקס. לא
יודע להסביר למה.
אני מניח את כוס החלב על השולחן וניגש להרגיע אותה.
"אל תיגע בי, יא רוצח," היא צועקת, "אתה רוצח."
אני קצת נלחץ ומתרחק ממנה. הדבר האחרון שאני צריך זה שהשכנים
יזמינו לנו שוב פעם משטרה. לך תסביר להם שגם הפעם מדובר בסתם
סיפור.
היא ממשיכה לבכות ולקלל, בצרפתית ואחר כך באיטלקית, כדי שאני
לא אבין מה היא אומרת.
ובינתיים אני מביא את המחברת מהחדר וזורק אותה לפח האשפה, יחד
עם שאר המחברות.
ואז היא קמה ומנגבת את הפנים עם השרוול של הסוודר שלה, "זה היה
נורא," היא אומרת ולוקחת נשימה עמוקה, להרגיע את הבכי.
"אבל התחלת טוב, "היא עוד מבקרת אותי, "באמת שהתחלת טוב, אפילו
גרמת לי לצחוק באמצע, עם הקטע של הנרות על העוגה, אבל הסוף...
אוף, איך דפקת את כול הסוף. כמו כלב עיוור שדופק חולדה."
"אני לא טוב בזה," אני מסביר לה בפעם האלף, "אני לא, תביני
כבר. אני בסך הכול צייר."
"תפסיק," היא עוצרת אותי, "תפסיק, אל תגיד את זה. אני מצטערת,
הנה, תשתה עוד חלב, תירגע, בוא נירגע ביחד," היא מוזגת לי חלב
לכוס ואני מרגיש את הסבלנות שלי הולכת ואוזלת.
"תשתה מתוק שלי, צייר שלי, תשתה," היא מלטפת לי את הגב, "הכול
יהיה בסדר. אתה עוד תלמד."
אני מסיים את החלב ואומר לה שנמאס לי. שזה לא יכול להימשך ככה,
שהיא חייבת לחזור לכתוב בעצמה.
היא תוקעת בי מבט עצוב ושולחת יד רועדת אל השפתיים שלי ומנגבת
מהן את הסימנים של החלב.
פעם היא הייתה מסוגלת לכתוב רומן שלם רק על השנייה הזאת.
עם דמויות נצחיות שסיפור אהבה חוצה יבשות שוזר אותן יחד בחוט
של זהב.
היום היא לא מסוגלת לכתוב אפילו משפט. אפילו לא מילה.
"אני עובר לגור אצל ההורים שלי," אני אומר ומסדר את התיק על
הגב," זה הכי טוב לשנינו."
היא מהנהנת בהסכמה ודמעה זולגת לה על הלחי בזמן שהיא מלווה
אותי החוצה.
"התחלת טוב..." היא אומרת בכאב וסוגרת אחרי את הדלת, "התחלת כל
כך טוב."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה יפה זה,
שאיך שאתה נכנס
לבמה חדשה, שמים
לך מול העיניים
נחיריים של איזה
איש אדום בקלוז
אפ רצחני!



עוד איש שלא
מבין בצילום,
אבל כן
בנחיריים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/12/14 18:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילן הראל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה