אז התחלתי לכתוב.
אולי זה מה שאני צריכה לעשות, אולי זה מה שטוב, בשבילי.
והעברית שלי מזעזעת ולא יודעת אם אומרים זאת או זו או מה ומתי
הקמץ ומתי הפתח ומתי הצירה ומתי הסגול.
ועכשיו החלטתי לא להסתכל על המסך. רק על המקלדת, רק על
המקלדת,
שיהיה יותר אמיתי.
ועכשיו כבר לא יודעת וגם לא אכפת לי אם יש שורה אחת קצרה מידי
או ארוכה יותר ואם זה טוב למשקל.
ואני לא זוכרת אם בכלל יש חרוזים כי מאיר אריאל ברקע מספר לי
על הדאווין של שירי מחאה וגם אני כבר מתה לגעת מה אני חושבת
לדעת מה אני חושבת וגם אצלי אם אנשים רק היו יודעים בתור מה הם
מככבים בחלומות שלי אם רק.
לפעמים אני מספרת לפעמים אני משתפת ולפעמים קצת מסלפת
בתור מה הם הופיעו בחלומות שלי. שלא יבהלו. שלא יברחו לי
וילכו.
שישארו קצת בסביבה אני חייבת טיפה לסלף.
טיפה ליפייף.
טיפה להתחנף לא יותר מידי.
וגם, אני פוחדת להישמע טיפשית וגם אני מפחדת להוציא מילה
מהפה.
לפעמים.
אז אני כותבת ובגלל זה גם לא כתבתי עד עכשיו ואולי...
אולי עוד מעט יבוא משהו טוב,
לכתוב.
משהו שאולי יום אחד אסתכל עליו ואחשוב...
או, את זה אפשר לפרסם.
יכול להיות שיום אחד, שיר אחד, סיפור אחד.
אבל לא עכשיו עכשיו אני בכלל לא מסתכלת על המסך רק על המקלדת,
וכותבת.
וחושבת חושבת חושבת על זה ועל כמה שאני מתה כבר מסקרנות לדעת
מה אני חושבת כמו דורה.
ואולי זה לא פייר לכתוב עם שיר ברקע תמיד זה איכשהו יכנס גם
בלי כוונה לתוך מה שתנסה ליצור בעצמך ולהיות מקורי זה תמיד
איכשהו בטעות ייכנס וכמה שתביא דבר בשם אומרו בשם יוצר בשם
מאירו עדיין אתה מדבר אותו ולא את עצמך בטעות בלי כוונה מי
ידע
לתת מודע.
כי זה מאיר ואם פותחים לו דלת הוא ככה נכנס והמים נוזלים המים
אוזלים.
אבל זה בסדר כי הנה השיר נגמר ועכשיו זה שוב רק אני והמסמך
והמסך והמקלדת והדאווין של שירי המחאה נגמר ועכשיו זה רק
הדאווין שלי.
ולפעמים ככה זה מרגיש שאין כל כך מקום לי בעולם הזה ואיפה החלק
שלי בפאזל או בתצרף מאיר בטוח לא היה אומר פאזל, הוא בטח היה
אומר תצרף. תמיד כשמשתמשים במילה לועזית במקום בעברית אולי זה
אומר שהעברית לא מספיק טובה תצרף תצרף תצ-רף זה לא כיף
להגיד ולך תלמד ילד בן שלוש להגיד תצרף וכבר נתקע לו הפאזל וזה
לא יוצא לא לו לא יוצא לו.
ובכל מקרה איפה אני מוצאת את עצמי בתוך הפאזל הזה אבל אני כבר
מוצא באמת מי מוצא.
אולי הוא יעשה לי מקום אולי בתוכו אולי כשהוא בתוכי אז יהיה אז
אולי אז זה יהיה.
והנה עכשיו לגמרי שקט ולגמרי אני בחדר ויעל פה איתי מסתובבת
בחדר אז זה בעצם לא רק אני בחדר זה אף פעם לא באמת רק אני בחדר
אבל עכשיו יעל יצאה אז לכמה דקות זה כן רק אני בחדר.
ונזכרתי לפני כמה שבועות ביום ההולדת של שני מרציאנו כשהייתי
בכיתה ה' והיא הייתה בת 11 ואני רק בת 10. ושוב כרגיל נשארתי
אחרונה מכל החברות בבית שלה כי עוד לא באו לקחת אותי. והיינו
שם שני מרציאנו, אמא שלה עליזה, נטלי רבי, ושרי אמא שלה שהיו
שכנות של משפחת מרציאנו וגם האמא-אמא והבת-בת היו חברות מאד
טובות. ואני גם נשארתי שם איתם. ופתאום עליזה מרציאנו אמרה
"בזמן האחרון אני כוססת את הציפורניים שלי כל כך חזק שבמקלחת
לא הצלחתי לחפוף וקראתי למוטי שיחפוף לי" ואז לרגע נבוכה מעצמה
ואמרה "זה מאד מביך מה שאני מספרת, אבל אנחנו רק משפחה פה אז
זה בסדר". אני התבלבלתי לרגע ולא ידעתי האם באומרה את זה
התכוונה שגם אני קרובה אליהם כמשפחה או שפשוט התעלמה מקיומי
ועד היום אני לא יודעת. ופתאום נזכרתי בזה לפני כמה שבועות
ומאז זה ככה בא והולך לי בראש ולא עוזב וזה קטע שאחרי כל השנים
האלה אני זוכרת בפרטי פרטים את כל השמות האלה.
ועכשיו זו תקופה כזאת של מחשבות ומכשפות והצפות ומסע בחירות
אישי ואני צריכה איתי עכשיו כמה שירי מחאה לפני שאני נכנסת
למסלול הידוע הקבוע מראש של החיים, שהכל צפוי בו והרשות נתונה
אבל לא לי היא נתונה כי אני לא מצליחה מרוב רשות להחליט וצריכה
גם קצת חובה. כי כמו שדנה ברגר אומרת וכל הזמן רק מזמזמת לי
בראש שהכל כל כך חשוב ולא חשוב, כל כך חשוב ולא חשוב כל כך
חשוב ולא חושבת וחושבת וחושבת עוד ועוד וזה כמו ספירלה שהולכת
פנימה במקום החוצה כי ככה אני מרגישה שמרוב מחשבות, אני רק
מצטמצמת במקום לגדול ומעניין לאיזו נקודה פנימית אני אגיע בסוף
של המסע הזה. ובשביל לכתוב שירים צריך שפה מליצית מאד והרבה
אמרות כנף וציון גבוה בפסיכומטרי יש לי אבל שפה מליצית אין לי
ובשביל לכתוב סיפור צריך קו עלילה ורעיון ודמויות בראש שאפשר
לפתח ואין לי אבל אולי זה פשוט בגלל שעדין לא ניסיתי ואולי
פשוט צריך לנסות.
ביחד עם הנגרות, לימודי משחק, ועיסוי רפואי. גם את זה לנסות נו
מה יש מה יש כבר להפסיד בחיים האלה מה יש כבר להרוויח. ורבי
נחמן מברסלב אמר שצריך להביא את עצמך לשמחה גם על ידי מעשה
שטות אז אני מבקשת עוד קצת שטות בחיים שלי עוד קצת שיטוט עוד
קצת חיפוש ועוד קצת עילוץ אבל פחות אילוץ ופחות חמוץ.
ואביר על סוס.
אבל זה לא באמת זה סתם היה חרוז ואני שונאת שעושים את זה,
שמאלצים את השיר בהתאם לחרוז וכל האמון שלי ביצירה דועך בגלל
דבר כזה חרוז הוא כמו צבא, הוא כלי ולא מטרה. סליחה, אם אין
איזה רעיון אז לא משנה איזה חרוז יהיה, יצא שיר ריק מתוכן
כבלון. וכן עשיתי את זה עכשיו במודע לגמרי במודע לגמרי.
יותר מדי מודע יש יותר מידי. מודה. יותר מדי משחקי מילים ופחות
מדי אמת.