השבוע הכנסתי את בני הראשון עופר לכיתה א'. הוא לומד באותו בית
הספר שבו אני למדתי לפני עשרים וחמש שנה. מי האמין שאני, מכל
הכיתה בתיכון, אהיה בין הראשונים שיסגרו מעגל.

עופר די מזכיר לי את עצמי בגילו. כשהוא נלחץ, יש לו טיקים של
להזיז את השעון ולמצמץ יותר מדי. זה נורא להיות מודע למצמוצים
שלך: להתחיל לחשוב מתי למצמץ ומתי לא, או לחשוב שממש עכשיו,
אתה חייב, אבל חייב להזיז את השעון, כי אחרת, לא יודע, אבל אתה
חייב. ואז עוד פעם, ועוד פעם. אני כל-כך שמח שהגיל הזה כבר
נגמר. יש לו שיער חום ארוך וחלק, ולפעמים מתבלבלים וחושבים
שהוא ילדה. אז הטיקים שלו נכנסים לפעולה. אני מאשים בזה את
מורן, האמא שלו וגרושתי מזה שנה. היא חושבת שאם הוא לא רוצה
להסתפר אז אין מה להכריח אותו. אמרתי לה שהיא עוד תראה שהיא
טעתה, כי לילדים האלה אין רחמים .היא אמרה שאני סתם בפאניקה
מיותרת. ליאל, המורה, הציגה את עצמה. היא חייכנית וחמודה,
והשמלה שלה גורמת לחשוב שאולי היא דתייה. אם אני אתחיל איתה זה
בטח יהיה מוזר, ואולי אפילו לא אתי מבחינתה. ובטח היא גם
נשואה. ממש מתאים לה. בזמן שהרהרתי על דרכי הפעולה איתה,
הרגשתי כף יד מונחת על הכתף שלי. "היי, קקי!, מה אתה עושה פה?
לא ידעתי שיש לך ילד". זה היה גיל רוזן, הבן-אדם הכי מניאק
שהכרתי בחיים שלי.

.
הבן-זונה המציא לי את הכינוי הזה באחת ההפסקות בחטיבת הביניים.
ישבנו על הדשא המגרד שליד השכבה. היינו שם אני, עטרה, שירן,
זהבי, אסי, והוא. הוא שיחק במקל עם חרא של כלב שהיה לידנו.
הבנות נגעלו מזה. אסי צחק עליו שהוא ילד מכוער. כולנו צחקנו
ואני צחקתי קצת יותר מכולם. גיל הסתכל לי בעיניים במבט מלא
שנאה, ואז נראה היה שהוא חשב על משהו לרגע. חיוך זדוני נמתח
בין לחייו. "אוף", הוא אמר לי "יובל, אתה כזה קקי לפעמים".
"מהיום" הוא הכריז, "אני קורא לך קקי". עטרה ושירן צחקו. אסי
אמר לו "גיל, אתה פשוט חרא של בן-אדם". גיל הסתכל על התגובה של
כולם, ואז עליי במבט חודר וחזק  "אז מה קקי? איזה שיעור יש לך
עכשיו?" כולם על הדשא התחילו להישפך. אפילו אסי כבר הפסיק להגן
עליי. אמרתי לו "חכה, אני גם אמציא לך כינוי". הוא אמר "אם
תמציא אני אהרוג אותך" . האמת היא שלמרות האיומים מצידו,
ניסיתי גם אני להדביק לו כינוי, משהו גרוע שעד היום אני לא
זוכר. אבל זה לא תפס. הוא, צריך לומר לזכותו, היה מאוד עקבי עם
הכינוי שנתן לי. כל השבוע שלאחר מכן הוא דאג שכל הילדים בשכבה
ח' כבר ידעו איך צריך לקרוא לי מעכשיו.

עופר התחיל להזיז את הראש שלו מצד לצד, עוד טיק הצטרף לאוסף.
הכי התבקש מבחינתי היה להביא לגיל בוקס לפנים, כמו שתמיד חלמתי
לעשות. אבל התאפקתי. גיל עמד שם עם הילד שלו, שממש לא אכפת לי
איך קוראים לו, ועם אשתו היפה שנראתה מובכת למוצא פיו.
התלבטתי. אם אני אענה לו כאילו זה נורמלי, אז אני לא יודע איזה
עתיד יהיה לי. ואם אני אכה אותו, אז יהיה אפילו עוד הרבה יותר
גרוע. התקרבתי לאוזן שלו  "הכינוי הזה כבר לא לעניין, אני מבקש
שתפסיק איתו". הרגשתי לרגע ממש כמו בן-אדם מבוגר, פלוץ כזה.
אחד שלא מבין עניין ולוקח הכל בכבדות. גיל הסתכל אליי לרגע
במבט רציני, ואז חייך את החיוך שלו. האדמתי ורציתי לקבור את
עצמי. "מה?" הוא שאל, "איזה מילה אמרתי? קקי?, אוי, מצטער" הוא
התכופף לגובה של הילדים שלנו, "פשוט הייתי בשירותים קודם אז
המילה ברחה לי לראש. קקי, את יוצאת רק כשהולכים לשירותים,
בסדר?" הילדים גיחכו. עופר אמר לילד של גיל שיש לו אבא מצחיק
והם הלכו להשוות קלמרים. לחצתי לגיל יד ואחרי שעה המפגש נגמר.
מישהו צריך לברר לי על המורה ליאל.