אחרי שנים, הפצע לא מגליד, הוא לא מחלים.
אחרי שנים, הכאב עדיין חד.
אבל איך זה קורה?
שמתי פלסטר, חיטאתי ביוד, שמתי תחבושת, שתיתי אלכוהול, ועדיין,
זה לא עוזר!

זה קרה לפני שנתיים, ואחר כך שוב לפני שנה.
כנראה נפצעתי באזור החזה, משהו שם לא מפסיק לכאוב.
עשיתי צילום, כבר חששתי שזה גידול, אבל כלום, לב פועם וריאות
בריאות.

ישנן פעמים שהכאב משתק, כאילו הרגע נפלה פצצה על החזה שלי,
ויצרה מכתש, מכתש עמוק. וכמו בכל פציעה, אחרי כמה שניות, הגוף
שולח אותות של כאב, ובבת אחת אני מרגישה הכל.
אני יודעת שאני מתכחשת לזה, זה תמיד קורה כשאני חושבת עלינו.
יכול להיות שהגוף שלי כבר מורגל לזה, ולכן באופן אוטומטי,
ההיגיון נכנס לתמונה, וישר מעלה הסבר רציונלי לניתוק שלנו,
ולכאב החד.

קשה קצת לכתוב על דבר כזה. שנים שנמנעתי מלעשות זאת. מלחלוק את
הרגש הפתטי שנקרא לב שבור.
כל הזמן אני מסבירה לעצמי, שלא יכול להיות דבר כזה. הלב נשבר
רק  כשיש כשל מערכתי בגוף, לא ברגש.
מה זה רגש בכלל?, למה אני נותנת לזה להרגיש כל כך חי?

אני בכלל גם לא חושבת שאני אוהבת אותך יותר.
ועדיין, אלוהים למה? למה אני לא יכולה לעבור יום בלי הקושי הזה
בנשימה?

אני אפסיק לכתוב עכשיו. עשיתי בשכל שלא כתבתי במשך שנתיים.

לקוות שזה יעבור? חח כבר התייאשתי.
לקוות שנחזור? חח, אולי בעולם מתוקן, בו הרגש הוא המוח.
זה רק להמשיך מה שעשיתי עד עכשיו,
למצוא ריגוש רגעי שימלא את המכתש הזה, וכל כמה ימים להחליף
תחבושת כדי להקל על הכאב.