כשהגשם פסק, שמעתי את מגפיו מבוססים בבוץ.
יצאתי החוצה וראיתי,שהוא הולך לכוון עצי ההדר שאינם:  גבר
גבוה, שמכנסיו דחוקים לתוך מגפי גומי שחורים, לבוש במעיל כהה
וחובש כובע צמר.
תראי, אמר כשהבחין בי, תראי כמה מים. לא תצטרכו להשקות.
הנהנתי בראשי.
הוא נגש לעץ האשכוליות, שהרוח הרעידה את ענפיו והפילה חלק
מפריו, גחן, הרים אשכולית צהובה-ירוקה, עטף אותה בכפות ידיו
הגדולות, נשם את ריחה ואמר: נפלא והיא גם עסיסית מאד.
מבטו תהה ואז אמרתי: הנה היא שם, מתחת לגגון.
הוא חייך: מסחטה נהדרת. היא סחטה את הפרי ולא השאירה אפילו
טיפה. ואת לא אוהבת אשכוליות.
נכון.
הוא המשיך בדרכו ועצר ליד עץ גדול, שהיה מנוקד כולו בזהב, שלח
ידו אל בין העלים, והיא נעצרה על בליטה בענף.
זוכרת?
כן. ושוב ראיתי אותו נגש אל העץ הקטן, שלא התפתח, פוצע אחד
מענפיו, מנקה את המקום ומניח עליו ענף, שהביא ממקום אחר,
אחר-כך שם משחה וקושר בתחבושת. זהו, אמר, אני מקווה, שההרכבה
תצליח. העץ יגדל ויתפתח והפירות יהיו מלאי מיץ. את מבטיחה
לטעום?
הבטחתי.
הוא הסתובב בחצר, והאדמה צקצקה לקראתו בשמחה ושפכה לבה לפניו:
עקרו ממני את העצים, חפרו בי, הכניסו ברזל ובטון ובנו בית...
אבל, התערבתי, הנה עץ הרימון והצבעתי על עץ ערום כמעט לגמרי,
והנה התאנה שנפלה,ואתה הרמת אותה, זוכר? וישנו גם הלימון,
ואנחנו נשתול עצים חדשים ו...
פתאום חשבתי, שאולי הוא מרגיש אבוד בחצר, שהייתה פעם שלו, אבל
כשהרמתי את פני אליו, ראיתי, שהוא מחייך ועיניו זוהרות.
התגעגעתי אליך, כל הזמן, לחשתי.
גם אני, מאד, ענה.
ידיו החוו את מבנה גופי בחיבוק אחרון: תשמרי על עצמך ילדה, אמר
ונעלם.